עוד ממשיכים להיכנס לבלוג הזה. כאילו הוא עוד חי. כבר חודשים שאני עצמי לא נכנסת אליו, ובכל זאת עוברים דרכו אנשים אחרים, כאילו הוא תחנת רכבת נטושה שכבר מזמן פיטרה את כל הרכבות. הרוב המוחלט מחפש כל מני דברים בגוגל, בייחוד דברים שקשורים לציפורים. זה כל כך צפוי שייכנסו דווקא לבלוג שלי בשביל למצוא ציפורים, או שירים על ציפורים. הרי זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי - הציפורים האלו.
ועכשיו חזרתי, אחרי מלא זמן. נכנסתי אל תוך תחנת הרכבת הנטושה וראיתי שלא טרחו אפילו לנקות אותה, לצבוע מחדש את הקירות המתקלפים, לסגור את הסדקים. היא נשארה אותה תחנת רכבת, בדיוק כפי שהשארתי אותה כשעזבתי, רק שהיום היא כמעט לגמרי נטושה. היו לה ימים טובים יותר.
אני יושבת על אחד מהספסלים ומביטה על הרציף הריק, וחושבת על הדרך שעברתי. אני תוהה אם זה מספיק.
אני שואלת את עצמי אם אוכל להחזיק עוד קצת זמן. רק עוד קצת. אם אני לא משתגעת. אם הדרך באמת הייתה נכונה, או שמשהו בה התפקשש.
ואם הכול נגמר
אולי אבוא היום אלייך
נדבר קצת על העבר
ונחשוב על ההווה
כי אין עתיד
אני אמרתי לך
לי כבר אין עתיד
הכול נגמר, אמר לי הרופא
אז אם הכול נגמר
אולי נשב קצת, נסתכל
על התמונות הישנות
שבאלבום
איך הכול נראה לפני שנים
אני אמרתי לך
כבר אין דורות כאלה,
לא היום
תגידי שהכול נגמר
תצעקי את זה בקול
כך שכל העיר תשמע
ואולי גם את תקשיבי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
