מרגישה כל כך כבדה, ויותר מתמיד, מרגישה את הצורך לא להרגיש כזו.
משהו עוצר בעדי מלהיות עצובה, מלהוציא את הדברים החוצה.
לא מסוגלת לבכות. מרגישה אדישה. מרגישה מוזר.
מרגישה כאילו אני תופסת יותר מידי. מעולם לא הרגשתי ככה. לא צריך להיות עלי כל כך הרבה, רוצה להסתפק במועט. הרי זה מה שתמיד אומרים, לא? אז הנה, אני לא צריכה את כל מה שנמצא עלי. אוותר על כל זה.
ודווקא עכשיו זה נופל עלי, כשאני צריכה להוכיח את עצמי, כשאני צריכה להראות שיפור. סביר להניח שאני באמת אצליח, כי המשטר בבית לא ממש נותן לי לברוח. אני יודעת שאני יכולה לנענע בראש בסירוב כשהם יושבים איתי לאכול צהריים, או להקיא להם כשהם נמצאים בקומה, אבל לא. אני לא אעשה את זה. לכן, בגלל הגבולות האלה, הברירה היחידה תהיה עלייה...
אבל אני הרי מרגישה כל כך כבדה, ויותר מתמיד, מרגישה את הצורך לא להיות כזו.