לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Right Place


נראה מה יגרום לי לבחור באחת האפשרויות...

Avatarכינוי: 

גיל: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2008

מלאכותי משהו?


 





"אז תעשי כרגע בלי להרגיש. לכי כמו רובוט אחרינו. התקופה הזאת לא תהיה קלה, אבל היא עדיפה על תקופה ארוכה ומתמשכת של חיים שלמים."

 

להפקיד את הרגשות שלי בידי מישהו אחר? ללכת לפי כללים? לא להרגיש כדי להשתפר? למה? כי הרגשות שלי יכולים להיות הרסניים? כנראה...

ומעצבן. מעצבן אותי שאני יודעת שכולם צודקים ושיש לי את כל הסיבות שבעולם לעשות שינוי. באמת. אבל כשזה מגיע למעשים, להחלטות, ללעצור את עצמי לפני איזו עוד התרוקנות משחררת, זה נהיה קשה, זה נהיה קצת רחוק ממני...קצת מתסכל.

 

בשבת יומולדת...נחמד לי, אני מניחה :)  J

 

נכתב על ידי , 21/8/2008 10:15  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התגייסות


 

האופציות מתחילות להיות מזהירות פחות ופחות. ועוד פחות. וכבר ממש לא. ממש ממש לא.

 אז אני צריכה לעצום עיניים, לנשום עמוק, לכווץ אגרופים ולהיות מוכנה.

להיות מוכנה לגייס את כל הכוחות שבי, להשקיע זמן ומאמץ. המון מאמץ.

וגם אם זה יהיה קשה, וזה יהיה, לדעת שאני עושה את זה במטרה לנצח את הדבר הזה. הדבר שחונק ולא נותן להרפות...

 

 

השאלה היא: אני מסוגלת?

 

נכתב על ידי , 13/8/2008 18:17  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כובד


מרגישה כל כך כבדה, ויותר מתמיד, מרגישה את הצורך לא להרגיש כזו.

משהו עוצר בעדי מלהיות עצובה, מלהוציא את הדברים החוצה.

לא מסוגלת לבכות. מרגישה אדישה. מרגישה מוזר.

מרגישה כאילו אני תופסת יותר מידי. מעולם לא הרגשתי ככה. לא צריך להיות עלי כל כך הרבה, רוצה להסתפק במועט. הרי זה מה שתמיד אומרים, לא? אז הנה, אני לא צריכה את כל מה שנמצא עלי. אוותר על כל זה.

 

ודווקא עכשיו זה נופל עלי, כשאני צריכה להוכיח את עצמי, כשאני צריכה להראות שיפור. סביר להניח שאני באמת אצליח, כי המשטר בבית לא ממש נותן לי לברוח. אני יודעת שאני יכולה לנענע בראש בסירוב כשהם יושבים איתי לאכול צהריים, או להקיא להם כשהם נמצאים בקומה, אבל לא. אני לא אעשה את זה. לכן, בגלל הגבולות האלה, הברירה היחידה תהיה עלייה...

 

אבל אני הרי מרגישה כל כך כבדה, ויותר מתמיד, מרגישה את הצורך לא להיות כזו.  

נכתב על ידי , 10/8/2008 00:35  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,423

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לUnsure אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Unsure ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)