שיעור ספרות, זה היה פעם אחד השיעורים האהובים עלי, אבל המורה הזאת

גרועה, " אני רוצה שלשיעור הבא, תכתבו סיפור על אהבה חד צדדית בלתי

אפשרית ומוזרה, זה יכול להיות סיפור מהחיים או סיפור שיש בו קטעים מהחיים,

כול הסיפורים יוכנסו לתיבה, נוציא אחד אחד ונקרא בעילום שם!" אמרה בהתלהבות

התלמידים לא הראו עניין, אבל החלטתי לכתוב סיפור, שכולם יזהו שאני כתבתי

אותו כמובן, על העובדה שאני יתומה, איך לא?

" הינה הסיפור הראשון שלנו!" אמרה בהתלהבות והוציאה, ידעתי שזה הסיפור שלי

בגלל הנייר הלבן עם החתח בצד, מצד שני, אני דיי בטוחה שאני היחידה שהכינה את המשימה.

" אני לא ילדה רגילה, אפעם לא היתי, אני שונה, לא מיוחדת, שונה, משהו שאנשים לא

רגילים אליו, בדרך כלל מנסים להסתיר את השוני שלי, ושל אנשים כמוני, לאנשים אחרים

זה נראה מוזר, הם מעקמים עין ומביעים פרצוף שכאילו מישהו יקר לי מת, טוב הם כן, אבל

לפני המון זמן.

אני יתומה, כן, יתומה, זאת לא מילה גסה וזה לא דבר מוזר ולא הגיוני, אבל אתם בוחרים

להסתכל עלי במבט עקום ועצוב, לצערי, אחרי כול כך הרבה יחס כזה שספגתי, איבדתי

את העניין בלרכוש חברים, לחפש אנשים שאכפת להם, זה נמאס, לעבוד קשה בשביל

לדבר כמה שעות ביום עם בן אדם, שגם ככה הסבירות היא שלא אראה שוב.

זה נשמע כואב נכון? אני במשך שלוש שנים מגיל 12 - 15 חשבתי שאיבדתי את הרגשות

שלי, היתי אצל פסיכולוג במשך שלוש השנים הללו, הוא הסביר לי שזה נובע מחוסר האכפתיות

והדיכאון שלי, קיבלתי נוגדי דיכאון, אגב הזבל הזה מסמם אחושרמוטה ~נשמע צחקוק מהכיתה~

אבל בסופו של דבר הוביל לכישלון שהגביר את הדיכאון שלי, את גיל 16 ביליתי בבית היתומים

בטיפולים הורמונליים, כן, זה מבאס

לפעמים חשבתי על כמה שזה חרא להיות אני, אני מוזרה, אנשים נוטים להתרחק ממני, מה שפיתח אצלי

אופי דיי מגעיל שהוא בעצן מנגנון הגנה חזק נגד העולם, רק אדם אחד חדר את המנגנון הזה אי פעם,

והוא אנס אותי, גם את גיל 12 ביליתי בבית היתומים, או יותר נכון אצל הפסיכולוג

מצד שני, חשבתי כמה אני ברת מזל, אומנם האופי שלי נוראי, אבל הוא חזק ומגן עלי כשצריך, וכשמתקרבים

אלי מספיק, אני נהיית בנאדם אכפתי, האופי והקשיים האלה לימדו אותי כבר מגיל 9, כמה החיים שלנו

קשים ולא הוגנים, וכמה צריך להתענג על כול רגע שמחה ואושר, כי הרגעים האלה קצרים וחולפים מהר,

רוב חיינו נעבוד, נעבוד קשה כדי לפרנס ילדים ומשפחה וחברים אפילו, נשכח מעצמנו ברוב הזמן, נתעסק

באחרים, לא כי כופים עלינו, אלה כי אנחנו אוהבים אותם.

האהבה החד צדדית המוזרה שלי היא אני, אני שונאת את עצמי, ואני אוהבת את עצמי מאוד, אולי זה לא

מתאים לגמרי לשיעור שלך המורה, ואולי זה לא כול כך עונה על המשימה שלך, אבל נמאס לי מהמבטים העקומים

שנובעים ממחשבה שאני מסתירה משהו, אני בנאדם, גם אם אין לי הורים והמשפחה שלי אלה אנשים זרים,

אדם זר יכול להפוך לחבר קרוב, לאהוב, לידיד, לחבר, למאהב, לבעל, אדם שתחיו איתו את חייכם,

אני מאומצת, אני אוהבת את עצמי ושונאת את עצמי והמכתב הזה כבד וקשה לרובכם, אבל אני אני,

תתמודדו."

המורה קיפלה את המכתב שלי והביטה עלי המומה עם דמעה קטנה בעין, היה צלצול, " הביתה!" אמרתי בחיוך

ואספתי את הדברים שלי, היום פיליפ לוקח אותי לשופינג עם מסאז', לפעמים היתי מופתעת מזה שהוא היה סטרייט,

אני עדיין חושדת, יצאתי במהירות מהכיתה מחייכת, פיליפ חיכה לי בחניה של בית הספר, לבוש בג'ינס וחולצה

שחורה, " לא תאמין מה עשיתי!" אמרתי בחיוך ונכנסתי לאוטו.