" תודה" לחשה ובלעה את רוקה, משכנו לא מעט מבטים מאנשי העיר החטטנים,

אחת הסיבות לכך שלא גרתי בתוך העיר היתה העובדה שכולם דחפו את האף להכול,

" תסתמי" סיננתי, היא עשתה כדברי והגבירה יחד איתי את המהירות, כשהגענו לבקתה

היא נכנסה לבית בלי לומר מילה, " קלייר, בואי" קראתי לה ועליתי במדרגות, היא עלתה

אחרי במהירות, פתחתי את הדלת הלבנה ונתתי לה להיכנס לחדר האמבטיה, " תתקלחי"

אמרתי ויצאתי, אחרי חצי שעה היא הגיע לבושה בסוודר שחור וג'ינס כהה, השער שלה לא

היה רטוב במיוחד , נדף ממנה ריח של תות ווניל, " את רעבה?"

היא הביטה על הספר שהיה על השולחן, הספר שהיא קראה ולא החזרתי למקומו, " לא"

אמרה בחיוך, " מה אתה?" שאלה והביטה בעיניי, לא שברתי את המבט, " מה את חושבת

קלייר?"

" ערפדים לא אמורים להיות קיימים..." לחשה ושתתה את המיץ שמזגתי לה, " למה?" שאלתי

מביט בה, " לא יודעת" אמרה בכנות, " בני האדם המציאו המון דברים במהלך השנים, מי

אמר שהם באמת המציאו אותם? שהם לא היו כבר קיימים?" היא הביטה בי בעיניה,

" אני חושבת שבני האדם המציאו את האלים" אמרה לפתע אחרי דקות ארוכות של שתיקה,

" כדי שיהיה להם מה להיאחז בו, כי הם מפחדים... מהכול" אמרה, " את בת אדם קלייר"

היא חייכה חיוך עצוב, " אנחנו כול כך שבריריים, כול כך עלובים..." לחשה מביטה בידייה,

" אתה חושב ככה, נכון?" לראשונה ביחסינו היתי מופתע, קלייר דיברה על מינה כאילו

היו מקקים שהיא רק רוצה להרוג, היא הביטה בגופה בגועל מפחיד, מבטה היה מפתה

וכך גם הבעתה.

נכנסתי לחדר שהקצאתי כחדרה של קלייר, היא כבר ישנה, היתה עטופה בארבע שמיכות

שונות והתכרבלה בעצמה צמוד לקיר, התיישבתי על הכיסא שהיה צמוד אליה, מבט הגועל

שלה כשהביטה על גופה לא יצא מראשי, איך מישהי כמוה יכולה לתעב את עצמה כול כך?

" היא רק אנושית..." לחשה אלין והתיישבה עלי, " בני האדם מתמודדים כול חייהם עם שנאה

עצמית, חלקם הורגים את עצמם בגללה... אולי בגלל זה גורלה לא מפחיד אותה" אמרה

מלטפת את קלייר, " היא רק ילדה" אמרה, " אנחנו לא חייבים להרוג אותה" לחשתי,

" היא יכולה להחליט בעצמה, היא תחייה כאן, לצידך, או תמות, אם נצליח נמחק את הזיכרון

שלה ונחזיר אותה לביתה, כשנמצא אותו לפחות", ישבנו שנינו והבטנו בקלייר, היא ישנה

עמוק, הנשימות שלה היו מסודרות, " אולי אין לקלייר בית..."

" במקרה כזה, אז הבחירה היא בין למות ללחיות איתך" אמרה אלין ויצאה מהבית, היתי

רגיל כול כך לביקורים הקצרים שלה, התיישבתי על כיסא במטבח, מביט במקום בו מצאתי את

קלייר גוססת, ולא עזרתי לה, רגשות האשם לא עלו, זה הקל עלי, קלייר נכנסה למטבח משפשפת

את עיניה, " אתה רעב?" שאלה וניגשה למקרר, " קצת" אמרתי, לא היתי רעב, אבל משעמם לי,

היא הוציאה ביצים, קמח, חלב וסוכר, קערה, מחבת, שמן וכף, אחרי חצי שעה היא הניחה מולי

10 פנקייקים שהריחו דיי טוב, לעצמה הכינה שלושה, " את מצפה ממני לסיים את הכול?"

" הגברים שהיו בחיי אכלו פי שלוש ממני תמיד, אם אתה רוצה יש לך את כול הזכויות לזרוק אחד"

" יש לך משפחה קלייר?" שאלתי ונגסתי מהפנקייק, הוא היה טעים יחסית, " יש לי אח, אבל אני לא

יודעת איפו הוא.." אמרה בחיוך עצוב ושיחקה עם האוכל שלה.

 סיימתי בקושי את הפנקייקים שהיא הכינה, היא לא סיימה את המנה שלה וזרקה חצי ממנה לפח,

היא שטפה את הכלים והתיישבה על הכורסא, פותחת את הספר ומתחילה לקרוא, התיישבתי

על הספה מולה והבטתי בה במשך זמן מה, היא לא נראתה מוטרדת מידי ורק שקעה בספר שלה,

" קלייר" אמרתי, היא הרימה את מבטה אלי, מבט שואל, " למה את רגועה כול כך? ", היא היתה

מופתעת מעט ונראה שאט אט הבינה את כוונתי, " אני לא יודעת, אין לי סיבה לדאוג" אמרה בחיוך,

" לפני כמה ימים אמרתי לך שאת עלולה למות כאן, בגלל מה שראית", " אני מצטערת, אין לי ממש

סיבה לחיות"