" תספר לי על ערפדים, הם דומים לדמדומים? או דם אמיתי? או אולי לדרקולה?"

" לא זה לא זה ולא זה תודה רבה לך"

" אז איך הם?"

" דבר ראשון, הם לא, ואני מדגיש לא מנצנצים בשמש, אנחנו גם לא נמסים ולא מתים

מזה, אנחנו פשוט מעדיפים חושך"

" ואם אתם נושכים מישהו? הוא מת כמו שהבחור הוא עמד להרוג אותי?"

" לא, לו פשוט עמד לשתות ממך יותר מידי דם, אנחנו לא צריכים כמות גדולה מאוד

של דם כדי לחיות לתקופה מסויימת של כמה שבועות"

" ואם הוא ינשך מישהו הוא יהפוך לערפד?"

" לא, בהחלט לא"

" ומה עוד קיים? נגיד חדי קרן או מלאכים?"

" אני לא יודע קלייר, אני יודע שפיות קיימות, אבל הן לא רבות ולא יהיו רבות"

" הן נכחדות?"

" לא, פשוט אין הרבה מהן"

קלייר חקרה אותי כשעה בערך, עד שנמאס לה ועד שראתה שאני לא מתכוון לפתח

שיחה ממשית, אלה רק לענות לה בקצרה על שאלותיה.

" אפשר לשאול משהו אחרון?" נעצרה מלעלות במדרגות והתקרבה אלי, "כן"

" בדימדומים, בת אנוש נכנסת להריון מערפד, והיא תמות אם תלד אותו, והוא

ימות אם תהפוך לערפדה.." אמרה ונעצרה, הבטתי בה, " קלייר?"

" מה אמור לקרות?" שאלה, בלעתי את רוקי והבטתי בה, " ערפדה יכולה ללדת

ילד חצי אנושי, ובת אנוש יכולה ללדת ילד חצי ערפד, הסיפור הזה הוא שטות שנועדה

להוסיף מתח לעלילה" , היא השעינה את ראשה על כתפי, סובבתי את פניה אלי

והנחתי את שפתי על שלה, הן היו חמימות ורטובות מול השפתיים שלי, קצב הלב

שלה עלה במהירות, הנחתי את ידי על חזה, איפו שליבה, הקצב רק עלה, חייכתי

והתנתקתי ממנה, דחפתי אותה על הספה ועליתי עליה, התחלתי ללקק ולנשק את צאוורה,

" רגע" אמרה ודחפה אותי בעדינות למעלה, הבטתי עליה במבט שואל, " אני מפחדת"

הודתה והחזיקה בחוזקה את חולצתי, " אני לא אנשך אותך קלייר" לחשתי לה.

משכתי ממנה את חולצתה, מנשק את בית חזה, בטנה ורגליה, היא רק ציחקקה וגנחה

בשקט, מנסה לא להשמיע ציוץ, גופה היה חם לעומת שלי, הצמדתי אותה אלי בחוזקה,

מפחד לאבד.

כשהתעוררתי היתי על הספה לבוש במכנסיים שלי, קלייר שכבה לצידי ולא לבשה דבר,

חייכתי והנחתי את כף ידי על כתפה, היא היתה קרה, סובבתי את פניה אלי בעדינות, הן היו

כחולות ושפתיה היו לבנות כמעט, היא קפואה! לעזאזל! הדלקתי במהירות את האח שהיתה

מולנו, עליתי לחדרה והוצאתי בגדים מהארון ולקחתי את השמיכות שהיו על המיטה, הלבשתי

אותה בעדינות וכיסיתי בכול השמיכות, גוון ורדרד התחיל לחזור ללחייה, הכנתי שני בקבוקים

חמים והנכתי אותם עליה, לאט לאט הצבע חזר לפניה ושפתיה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!

היא פקחה לאט את עיניה והפנתה את מבטה אלי, " היי.." לחשה בקושי, התכופפתי ונשקתי

לה בעדינות, השפתיים שלה היו חמימות כמו אתמול, " אני מצטער" לחשתי לאוזנה.

" אני חושב שאנחנו צריכים להרוג אותה עכשיו", אמר אל לחברי השבט שנפגשו, " מה?

למה?" שאלה אלין מופתעת, " אד מתחיל לפתח דברים קצת מוגזמים כלפיה, הוא כמעט הרג אותה

היום כי הקפיא את גופה ובמקום פשוט לחכות ולראות מה יקרה רץ שעות בכול הבית כדי

להחיות אותה, שלא נדבר על הרוך והאהבה שהפגין כלפיה כשהתעוררה" אמר בקור,

" אני מסכים" סינן לו בעצבנות, " הוא כמעט הרג אותי בגלל שניסיתי לנשוך אותה, הוא לא נושך

אותה אם הזכרנו את הנושא". " קלייר היא ילדה, ואסור לנו להתערב בחוקי הבריאה!" אלין אמרה

כשכעסה מתגבר, " את מתחילה לחבב אותה? עלובה, בני אנוש הם לא משהו שאנחנו צריכים

לספח אלינו, ומיכיוון שאנחנו לא יכולים למחוק את זכרונותיה, מותה הוא הפיתרון" סינן אל בבוז,

" אל, בגלל עברך אתה מעיק על אד, אם הנערה תסכים לחיות איתו כבת אנוש או כערפדה היא

תתקבל לשבט בברכה, אסור לנו להתערב בסידרי עולם, אם גורלה היה למות, היא כבר היתה מתה"

אמר דמו, " אד תקף חבר שבט למען יצור עלוב כמוה, אתה לוקח את זה באופן כול כך קליל?!"

צעק אל, " אלך לבקר אותם, שלושתיכם תבואו איתי".

~

מנקודת מבטה של קלייר

אד יצא לטיול הלילי שלו, שבוע וחצי שלא נכנסו או תקפו אותי לכן הוא קיבל מעט ביטחון לכך שיוכל

להשאיר אותי לבדי מידי פעם, שתיתי קפה וקראתי ספר מול האח, היה קר וסופת שלגים איימה להתחולל

לכן אד דאג לאספקה של חומרי בערה ומזון, לפחות בישבילי, מסכן, אם לא אני חייו היו הרבה יותר קלים.

דפיקה נשמעה בדלת, אד לא דופק, לא בבית שלו, קמתי לאט מהכורסא והתקדמתי לדלת, עמדו בה ארבע

אנשים, אלין ואל, השניים שתפסתי שותים דם צבי, לו, הבחור שניסה להרוג אותי, ובחור חדש, בוגר יותר מהם,

" היי קלייר" חייכה אלין אלי, חייכתי אליה וזזתי כדי שהם יכנסו, הרביעייה התיישבה על הספות, " אד יצא"

אמרתי שומרת על מרחק מהגברים, " זה בסדר" ענה המבוגר מביניהם, " נשמח לדבר גם איתך יקירה"