היא חייכה חיוך עדין, כאילו מה שאמרה כרגע הוא הדבר הכי הגיוני בעולם,

" מה?" שאלתי לבסוף, היתי המום לחלוטין, למה שלקלייר לא תהיה שום סיבה

לחיות?, " אין לי שום קשר עם מה שנשאר מהמשפחה שלי, אני לא גרה במקום אחד

אני מטיילת בעולם, העבודה שלי היתה צלמת, מכרתי צילומים ואם התיישבתי באיזה

מקום לזמן מסויים עבדתי בעבודות מזדמנות, כול מה שמישהו אי פעם ראה בי זה

בחורה יפה, משעמם לי רוב הזמן, אין לי חברים או חברות, מזה משנה אם אני אמות?"

הדברים שהיא אמרה, נאמרו כבדרך אגב, " מזה משנה אם אני אמות?" המילים הדהדו

בראשי, בלעתי את רוקי לאט והשפלתי את מבטי, מלקק את שפתי, " אם כול כך לא

אכפת לך לחיות, למה נבהלת כשאמרתי שמקסימום תמותי? למה לא נכנעת לג'ון?

לאדם?" , " אני נראת כמו איזו זונה לדעתך? ", היא הניחה את הספר על הכורסא

ועלתה למעלה, שמעתי את הדלת נטרקת.

" קלייר?" דפקתי בעדינות על דלת חדרה, פתחתי אותה והחדר היה ריק, שיט.

ידעתי במדרגות וחיפשתי בקומה התחתונה, עליתי לקומה השניה פותח את חדר

האמבטיה, קלייר עמדה שם, סביב גופה היתה קשורה מגבת, היא הביטה בי

בהפתעה, " מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" צרחה עלי, יצאתי במהירות

מהחדר וסגרתי את הדלת, ירדתי לקומה התחתונה, יוצא מהדלת והולך ליער.

~

מנקודת מבטה של קלייר -

אלוהים אדירים איזה דפוק!, לבשתי במהירות את החזיה והתחתונים שלי, מפחדת

שיכנס שוב דרך הדלת, למה הוא כול כך בטוח שאני מנסה לברוח כול הזמן?!

ירדתי לקומה התחתונה לבושה בחלוק, הוא לא היה שם, דלת הכניסה היתה פתוחה

לרווחה, התקדמתי אליה כדי לסגור אותה, " שלום" קול גברי היה מאחורי, לא הקול של

הערפד הזה, אדם אמר לי ששמו אדגר, אבל אני לא חושבת ככה, זה לא התאים לו,

הסתובבתי וראיתי בחור גבוה, עם שער חום אגוז שהגיע עד לכתפיו, הוא לבש חולצת טריקו

לבנה ומכנס טרנינג שחור, " את באמת יפה.." סינן והתקרב אלי, אולי הוא זה שבא להרוג אותי.

הוא התקרב לצאוור שלי, הגיוני, ערפד, וליקק אותו מלמעלה למטה, הדבר העביר בי צמרמורת

ורציתי להקיא, זזתי אחורה והוא בתגובה הפיל אותי בכוח לרצפה, " פאק" סיננתי, " לא יפה"

אמר הבחור בחיוך, " ככול שתאבקי יותר, ככה זה יהיה גרוע יותר" לחש

~

בעטתי בגופו של לו שכרע מעל קלייר, היא התנשמה במהירות, היא היתה עטופה בחלוק

שנפתח כנראה כשנפלה, היא היתה לבושה רק בחזיה ותחתונים מתחתיו, היא התרוממה במהירות, הושטתי

לה את ידי והיא לקחה אותה והסתתרה מאחורי שוב, " חשבתי שאמרתי לך לא" סיננתי לעבר לו

שקם מהרצפה, " בחייך אד, אני לא אתה, אני לא מסוגל להתאפק" אמר בחיוך, פלטתי נחרת בוז,

" זאת הסיבה שאף אחד לא רוצה להסתובב איתך" אמרתי, " אע, למי אכפת, עכשיו תן לי לנשוך

את הילדונות וזהו" אמר והתקרב אלינו במהירות, תפסתי בגרונו של לו ולחצתי בחוזקה, הוא החל

להיחנק במהירות מפתיעה, הוא ניסה להכות אותי אך בלמתי אותו, " דיי!" צעקה קלייר ונעמדה מולי,

" דיי תעזוב אותו!" אמרה ונצמדה אל חזי בעינים נוצצות, שיחררתי את לו והוא נפל על הרצפה, ממלא

את ריאותיו אוויר, " דפוק" סינן ויצא מהבית.

" טיפשה, הוא עמד להרוג אותך!" אמרתי בקול תקיף, היא רק ניצמדה אלי יותר, כורכת את זרועותיה

סביבי וקוברת את פניה בחזי, " אלוהים.." סיננתי, היא התנתקה ממני ורצה במהירות לחדרה,

עליתי לאט במדרגות ונכנסתי לחדרה בלי לדפוק, היא היתה לבושה בחולצה גדולה שלא במידה שלה שהגיע

עד אחרי ישבנה, היא הביטה בי בהפתעה, " מה קרה?" שאלתי בקול לא אכפתי במיוחד, " כלום" אמרה

וחייכה, זונחת את המכנסיים שעמדה ללבוש, " קלייר", " בסדר תרגע... אני חושבת שאתה טיפש אד,

למה לך לריב איתם בגללי?" הבטתי בילדה הקטנה שניסתה להרביץ בי תורת חיים, " רצית שאתן

לו להרוג אותך?" , היא הביטה בי ונאנחה, " עני לי, כך אדע איך לפעול בפעם הבאה"

" תודה" לחשה ובלעה את רוקה, משכנו לא מעט מבטים מאנשי העיר החטטנים,

אחת הסיבות לכך שלא גרתי בתוך העיר היתה העובדה שכולם דחפו את האף להכול,

" תסתמי" סיננתי, היא עשתה כדברי והגבירה יחד איתי את המהירות, כשהגענו לבקתה

היא נכנסה לבית בלי לומר מילה, " קלייר, בואי" קראתי לה ועליתי במדרגות, היא עלתה

אחרי במהירות, פתחתי את הדלת הלבנה ונתתי לה להיכנס לחדר האמבטיה, " תתקלחי"

אמרתי ויצאתי, אחרי חצי שעה היא הגיע לבושה בסוודר שחור וג'ינס כהה, השער שלה לא

היה רטוב במיוחד , נדף ממנה ריח של תות ווניל, " את רעבה?"

היא הביטה על הספר שהיה על השולחן, הספר שהיא קראה ולא החזרתי למקומו, " לא"

אמרה בחיוך, " מה אתה?" שאלה והביטה בעיניי, לא שברתי את המבט, " מה את חושבת

קלייר?"

" ערפדים לא אמורים להיות קיימים..." לחשה ושתתה את המיץ שמזגתי לה, " למה?" שאלתי

מביט בה, " לא יודעת" אמרה בכנות, " בני האדם המציאו המון דברים במהלך השנים, מי

אמר שהם באמת המציאו אותם? שהם לא היו כבר קיימים?" היא הביטה בי בעיניה,

" אני חושבת שבני האדם המציאו את האלים" אמרה לפתע אחרי דקות ארוכות של שתיקה,

" כדי שיהיה להם מה להיאחז בו, כי הם מפחדים... מהכול" אמרה, " את בת אדם קלייר"

היא חייכה חיוך עצוב, " אנחנו כול כך שבריריים, כול כך עלובים..." לחשה מביטה בידייה,

" אתה חושב ככה, נכון?" לראשונה ביחסינו היתי מופתע, קלייר דיברה על מינה כאילו

היו מקקים שהיא רק רוצה להרוג, היא הביטה בגופה בגועל מפחיד, מבטה היה מפתה

וכך גם הבעתה.

נכנסתי לחדר שהקצאתי כחדרה של קלייר, היא כבר ישנה, היתה עטופה בארבע שמיכות

שונות והתכרבלה בעצמה צמוד לקיר, התיישבתי על הכיסא שהיה צמוד אליה, מבט הגועל

שלה כשהביטה על גופה לא יצא מראשי, איך מישהי כמוה יכולה לתעב את עצמה כול כך?

" היא רק אנושית..." לחשה אלין והתיישבה עלי, " בני האדם מתמודדים כול חייהם עם שנאה

עצמית, חלקם הורגים את עצמם בגללה... אולי בגלל זה גורלה לא מפחיד אותה" אמרה

מלטפת את קלייר, " היא רק ילדה" אמרה, " אנחנו לא חייבים להרוג אותה" לחשתי,

" היא יכולה להחליט בעצמה, היא תחייה כאן, לצידך, או תמות, אם נצליח נמחק את הזיכרון

שלה ונחזיר אותה לביתה, כשנמצא אותו לפחות", ישבנו שנינו והבטנו בקלייר, היא ישנה

עמוק, הנשימות שלה היו מסודרות, " אולי אין לקלייר בית..."

" במקרה כזה, אז הבחירה היא בין למות ללחיות איתך" אמרה אלין ויצאה מהבית, היתי

רגיל כול כך לביקורים הקצרים שלה, התיישבתי על כיסא במטבח, מביט במקום בו מצאתי את

קלייר גוססת, ולא עזרתי לה, רגשות האשם לא עלו, זה הקל עלי, קלייר נכנסה למטבח משפשפת

את עיניה, " אתה רעב?" שאלה וניגשה למקרר, " קצת" אמרתי, לא היתי רעב, אבל משעמם לי,

היא הוציאה ביצים, קמח, חלב וסוכר, קערה, מחבת, שמן וכף, אחרי חצי שעה היא הניחה מולי

10 פנקייקים שהריחו דיי טוב, לעצמה הכינה שלושה, " את מצפה ממני לסיים את הכול?"

" הגברים שהיו בחיי אכלו פי שלוש ממני תמיד, אם אתה רוצה יש לך את כול הזכויות לזרוק אחד"

" יש לך משפחה קלייר?" שאלתי ונגסתי מהפנקייק, הוא היה טעים יחסית, " יש לי אח, אבל אני לא

יודעת איפו הוא.." אמרה בחיוך עצוב ושיחקה עם האוכל שלה.

 סיימתי בקושי את הפנקייקים שהיא הכינה, היא לא סיימה את המנה שלה וזרקה חצי ממנה לפח,

היא שטפה את הכלים והתיישבה על הכורסא, פותחת את הספר ומתחילה לקרוא, התיישבתי

על הספה מולה והבטתי בה במשך זמן מה, היא לא נראתה מוטרדת מידי ורק שקעה בספר שלה,

" קלייר" אמרתי, היא הרימה את מבטה אלי, מבט שואל, " למה את רגועה כול כך? ", היא היתה

מופתעת מעט ונראה שאט אט הבינה את כוונתי, " אני לא יודעת, אין לי סיבה לדאוג" אמרה בחיוך,

" לפני כמה ימים אמרתי לך שאת עלולה למות כאן, בגלל מה שראית", " אני מצטערת, אין לי ממש

סיבה לחיות"