ככה עבר לו שבוע, שבוע שלם בלי דברים מיוחדים,

האהבה שלי ושל יונתן פרחה, וכך גם אהבתם של צליל ונדב..

-כעבור שבוע-

נכנסתי לביתי, הוא היה ריק,

הנחתי את התיק ליד חדר הארון הענקי שלי והתחברתי לאיי סי על אוואי

~

פה : ]

יוני? אני אוהבת אותך חתיך שללללללי 3 >

צלילה? אוהבת אותך תאומה שלי =]

~

'אנא שמור נא לי אלי, שמור על אמאל'ה שלי..' צילצל הפלאפון שלי

"אה אימוש?" עניתי בחיוך

אורית: "אודליה, אליאב הגיע?" היה לה קול מוזר, כאילו היא בוכה

*אליאב הוא אחי הגדול, בן 18 וחצי, בצבא.

הוא מגיע פעם בשבוע הביתה..

שיער שטני [לרוב קוצים] ועיניים כחולות-ירוקות..

אני והוא חברים ממש טובים, לרוב.. :]

*

"כן." עניתי כששמעתי אותו טורק את דלת הבית ומיד הוספתי "אמא מה קרה?"

"טוב ביי" היא התעלמה מהשאלה שלי

ישר הצפתי את עצמי בשאלות, למה היא בכתה? אולי בגלל שהיא לא קיבלה את העאלת המשכורת שביקשה?

אולי היא שמעה על פיגוע וחשבה שאליאב היה שם ודאגה? אולי..

"אודל, בואי שנייה.." צעקתו של אליאב קטעה את מחשבותיי, מיד חייכתי,

כבר שבוע שלא ראיתי אותו ומאוד התגעגעתי אליו, ואולי הוא יכול להסביר לי מה קרה לאמא..

קפצתי במדרגות

"אלייי" חייכתי חיוך גדול ומתוק, שמיד נמחק כשראיתי את עיניו האדומות של אליאב

"אלי.. מה קרה?" ישבתי לידו

"אודל..י.. אבב..א.. הו..א.. עב..ר.. תאו..נ..ה" הוא גימגם

"מה?? מה קרה לו??" האצתי בו

"הו..א.. נפ..ט..ר" עיניו התמלאו שוב בדמעות

"לא נכוןןןןן" צעקתי "אבבא ללללאאא נפפפפפפטטטטררר....... אבא חחיייי"

דלת הבית נפתחה, שם עמדה אמא שלי, עם עיניים אדומות ונפוחות..

"אמממא.. תגידי לוו.." המשכתי לצעוק "אתה משקררר אבא לא מממתתתתתתתת, הוא חייי" אמא שלי חיבקה אותי ואחריה גם אליאב, אבל אני התנתקתי מהחיבוק, לא רציתי לראות או לשמוע אף אחד

-

יונתן הסתכל על אימו, כלא מאמין

"מזתומרת שהוא נפטר..? זה לא יכול להיות" הוא הפטיר

ליסה שתקה, זה קשה לספר לנער בן גילו על הטראומה הכי גדולה שחברה שלו חוותה..

הוא קם מכיסא המחשב שעד עכשיו ישב עליו "אני הולך אליה"

ליסה תפסה את ידו "יונתני, אני יודעת שאתה רוצה להיות איתה, ולעזור לה.. אבל תן לה להיות קצת לבד.. אוקיי? עוד מעט תלך אליה"

"אבל היא צריכה אותי" צעק, ליסה חיבקה אותו חיבוק חם ואוהב

"היא צריכה אותי.." מילמל

-

עליתי לחדרי, נכנסתי למדיה פלייר ושמתי את השיר אבא של שלמי שבת [תורידו - מומלץ]

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך
על כל מה שראיתי בפניך
על השלווה ללא מילים
הניחוחות והצלילים
הכל היה כל כך יפה בעיניך

*קיפלתי את רגליי וחיבקתי אותם אליי, הסתכלתי על נקודה לא ברורה בקיר והדמעות התחילו לזלוג..*

אבא, זוכר את השבילים לבית הספר
את כל המנגינות מתוך החדר
כשהקשבת איך אני שר
עם המבט המאושר
והחיוך המתחבא בין שפתיך

*הדמעות? שטפו את פניי, נזכרתי באבא שלי, בחיוך שלו, בצחוק המתגלגל שלו, בכל הרגעים היפים שהיו לנו ביחד..*

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הבית הישן מזמן איננו
עברנו, התקדמנו, השתנינו
וממלאים את החסר
בפרצופים דומים יותר
למה שכל אחד חשב שחסר לו

*הטלפון לא הפסיק לצלצל, הודעות האיי סי קיו לא עצרו את עצמן.. אבל אני לא התייחסתי לכלום, התעלמתי מהכל..*

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

*הסתכלתי על התמונות שלנו, שמתי ברקע תמונה שצילמנו בדיוק לפני שבוע, תמונה שאני יושבת עליו, הוא מחבק אותי מאחורה ואמא ואליאב מחבקים אותנו מהצדדים.. הסתכלתי עליה, והדמעות המלוחות? לא הפסיקו לזלוג אפילו לא לחצי שנייה*

אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר

*דלת חדרי נפתחה, בפתח החדר עמד יונתן, הוא התקרב אליי באיטיות, וחיבק אותי אליו, כמפחד שאני אברח לו, הוא הכניס את ידו בשיערי ונשק על ראשי, החזרתי לו חיבוק ואנחת בכי נפלטה מפי..*

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך

השיר נגמר, אבל הדמעות? המשיכו

יונתן הביא לי כוס מים גדולה, שתיתי את כולה בלגימה

-

"דול" יונתן אמר לאודליה "תנסי לישון קצת, טוב יפה שלי? אני אלך להתארגן ובינתיים תשני.. אחר כך אני אבוא אלייך ואעיר אותך, את תתארגני ונלך.." הוא אמר והשתתק "ללוויה.." הוא מילמל

אודליה שמה את ראש על הכרית ויונתן כיסה אותה בשמיכה הדקה שהייתה מונחת לרגליה,

ליטף אותה, שיחק לה בשיער, עד שנרדמה..

הוא נשק לה, הסתכל עליה בפעם האחרונה ויצא בשקט מהחדר..

הוא נכנס למקלחת וכשיצא לבש ג'ינס זרוק שראו ממנו את הפס של הבוקסר וחולצת קפוצ'ון שחור של דיאדורה,

סידרת את הקוצים במעט וואקס והתקשר לצליל

"הלו?" נשמע קולה מעבר לקו

יונתן: "צליל?"

צליל: "יונתן, אתה יודע למה אודליה לא עונה לפלאפונים ולהודעות באייסי?"

יונתן: "צליל, דודי.. אבא שלה.. אממ.. הוא.. עבר תאונת דרכים.. הוא.. נפ..טר"

צליל: "ועכשיו באמת?"

יונתן: "נראה לך שאני אשקר לך בדברים כאלה?" התעצבן

צליל: "סליחה.." היא אמרה בשקט

יונתן: "הלוויה היום ב-20:00, תהיי בבית שלה.. ?"

צליל: "טוב, אני אגיד לשאר?"

יונתן: "מה שבא לך.. טוב, אני הולך אליה, אז נדבר כבר בערב.."

הם ניתקו את השיחה ויונתן יצא לאודליה.

-

"דולי.. דול.. קומי מאמי" הלחישות של יונתן העירו אותי משנתי

לרגע שכחתי את הסיבה שבגללה נרדמתי בצהריים, אבל פתאום בבת אחת המציאות המרה הכתה בי, נזכרתי בהכל..

יונתן: "תכנסי להתקלח יפה שלי.."

קמתי בחוסר חשק מהמיטה, לקחתי בגדים ולבנים ונכסתי למקלחת,

הסתכלתי על עצמי במראה, השיער שלי היה מבולגן מהשינה,

העיניים נפוחות ואדומות, בקיצור? נראתי זוועה..

נכנסתי למקלחת, ושמתי מים קרים, רציתי לסבול, שיכאב לי בכל הגוף,

והצלחתי, המים הקרים חדרו לי לעצמות והקפיאו את כל גופי,

הדמעות התערבבו עם המים הקרים, לא יכלתי יותר..

כשיצאתי לבשתי שורט בלון שחור וגופייה שחורה, סידרתי את השיער שלי בקוקו ואת הפוני הסטתי לצד עם סיכה קטנה..

יצאתי מהאמבטיה, יונתן ישב על המיטה, שקוע במחשבות

-

יונתן ישב על מיטתה של אודליה, בזמן שהיא התקלחה, שקוע במחשבות

איך הוא יכול לעזור לה? הוא לא יכול להזדהות איתה, כי לא זה אף פעם לא קרה,

אף פעם לא היה לו מישהו שקרה לה מקרה כזה או אפילו מקרה דומה..

"יוני.." קולה העדין והעצוב קטע את מחשבותיו,

הוא קם אליה וחיבק אותה, חיבוק חם ואוהב, ניגב את דמעותייה שזלגו על לחייה..

"יודעת מה?" הוא אמר פתאום

"מה?" שאלה בהשפלת מבט

יונתן: "אני אקח אותך לטיול עכשיו, עד שמונה שנצטרך לחזור.."

אודליה: "להלוויה.." היא מילמלה

יונתן: "יאללה בואי.." הוא העביר את הנושא