ירדנו למטה, ראיתי את אמא שלי יושבת בצד אחד של הספה, מתקשרת לדודים לספר להם על המקרה העצוב,

הדמעות בעינייה לא הפסיקו לזלוג, ובצידה השני של הספה,

ישבו להם אליאב ועידן..

*עידן, אחי הקטן, בן 5..

שיער שטני חלק ועיניים כחולות-ירוקות, כמו של אליאב..*

יונתן ואני התקרבנו אליהם, חיבקתי את אליאב והדמעות בעיניהם של שנינו זלגו

"אודליה.. לאן את הולכת?" עידן שאל בקול המתוק שלו

"אני הולכת עם יונתן לסיבוב.. אתה רוצה לבוא איתנו?" חייכתי חיוך עצוב וניגבתי את הדמעות

"כן.." הוא חייך

יונתן לקח אותו בשני ידיו ואני הלכתי לחבק את אמי הבוכה

-

צליל ישבה על מיטתה ליד נדב,

הוא נישק אותה, והיא לא התנגדה,

הוא ניסה לשכב מעליה והתחיל להרים את חולצתה, היא ניסתה להתנגד, אז הוא פשט קרע ממנה את הגופייה.

הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלה והפשיל אותם מטה, יחד עם תחתונייה,

היא ניסתה להדוף אותו מעליה, ללא הצלחה,

"דיי.. נננננדדבב" היא צעקה, אבל הוא לא הקשיב

הוא נתן לה סטירה ודמעותייה התחילו לרדת במורד לחייה

"נדב דיי..." היא בכתה

"תשתקי כבר, מטומטמת.." הוא צעק ונתן לה עוד סטירה

"נדב.. מה יש לך?" היא שאלה בין כל הדמעות

נדב הוריד את מגנסי הג'ינס שלו ועלה עליה שוב

"די נדבב.." היא בכתה "אני לא רוצה.. תעזוב אותי כבר.."

"מה אתה חושבת?" הוא שאל, שניהם כבר היו ערומים כביום היוולדם "שאני אחכה לך לתמיד?"

"די נדבב.." היא המשיכה לבכות וצעקה

"תסתמי את הפה שלךך" הוא צעק והכניס לה סטירה, כואבת יותר מהשנייה,

הסטירה הכניסה אותה להלם , הוא פיסק את רגלייה וחדר אלייה בבת אחת,

היא צעקה והניפה את ידייה לאוויר, מנסה בדרך מסויימת לפגוע בו - ללא הצלחה, הוא נישק כל חלק בגופה,

צליל התייאשה מלזוז, היא פשוט שכבה שם, חסרת אונים,

צועקת, מתחננת אליו שיפסיק,

ונדב? נדב עליה, כ"כ שמח וכ"כ מאושר, הוא קיבל את מה שרצה..

אחרי 15 דק' בערך הוא קם, היא משכה עליה את שמיכתה הדקה וכיסתה את כולה,

היא כ"כ נגעלה מעצמה..

הוא התלבש והתקדם לעבר הדלת "אני הולך. אחזור מחר.. ביי ביי" הוא אמר בחיוך ויצא משם,

מותיר אותה על מיטתה, מכסה בשמיכה דקה את גופה העירום והחבול, בוכה..

-

"טוב, כדאי שנחזור.. כבר רבע לשמונה.." אמר לי יונתן וקרא לעידן ששיחק בגן השעשועים..

יונתן ואני הלכנו מחובקים ועידן נתן ליונתן יד.

"יוני.." אמרתי שכבר היינו בפתח הדלת

הוא נעצר ועמד מולי, עידן בינתיים נכנס הביתה

יותנן: "מה יפה שלי?"

אני: "תודה.." לחשתי בהשפלת מבט,

הוא הרים את מבטי מהסנטר והתנשקנו..

-

צליל נכנסה למקלחת שבחדרה, היא פתחה את זרם המים ונכנסה לאמבטיה,

שוטפת מעצמה את כל הגועל, שוטפת מעצמה את כל הכאב,

היא כ"כ נגעלה ממנו, אבל היא אהבה אותו יותר מדי בשביל לזרוק אותו..

היא יצאה מהמקלחת אחרי 10 דק',

שמה ג'ינס סקיני ארוך וכהה וחולצה שחורה,

היא לא רצתה להתאפר, לא היה לה כוח לזה,

היא שמה רק מייק אפ, ע"מ לטשטש את המכות שנתן לה,

היא שמה מעט קרם בשערה, נעלה נעלי בובה שחורות ויצאה.

-

נכנסנו לביתי, כל המשפחה קפצו עליי בחיבוקים ובכל מיני משפטים כמו "משתתפים בצערך", "תהיי חזקה"

יונתן ואני התיישבנו על אחת הספות, ליד אליאב ועידן,

דלת הבית נפתחה וצליל נכנסה בהשפלת מבט, קמתי אליה וחיבקתי אותה

-

אודליה קמה וחיבקה את צליל, חיבוק ששתיהן היו צריכות

הדמעות של שתיהן זלגו על הלחיים

"מה קרה?" שאלה אודליה ומחתה את דמעותיה

צליל: "שומדבר, סתם, את יודעת.. קשה כל הקטע הזה של המוות.." שיקרה, היא לא יכלה לספר לה בדיוק ביום מותו של אביה, שהיא נאנסה ע"י החבר שלה..

-

הלכנו לבית העלמין, שם הוציאו את גופתו של אבא שלי והכניסו אותה לתוך הארון,

הבור כבר היה חפור, הכניסו את הארון והתחילו לכסות אותו בחול

אז? כבר לא יכלתי לשלוט על הדמעות

"ללללללאאאאאאאא" צעקתי "אל תכסה אותווווווווווווווווווווו"

ניסיתי ללכת לאנשים שכיסו את הארון, אבל יונתן וצליל תפסו אותי

"דייי תעזבו אותיי.." המשכתי לצעוק "אל תכסו אותו, מה אתם לא מבינים??"

יונתן חיבק אותי אליו, וכך גם צליל

"אבאאא.. תקום כבר נוו" לא הפסקתי לבכות ולצעוק "תקום, תראה להם שאתה חיי.. אבאאאאא אל תעזווווווב אותייייי.. תקח אותיי איתך, אני רוצה להיות איתךךך אבאאא..."

אליאב התקדם אלינו וחיבק אותי, ראיתי שהדמעות זולגות גם מעיניו

"אבא אל תעזוב אותי, אני צריכה אותך אבאא.." בכיתי והנמכתי את קולי "בבקשה, אבא.. תחזור אליי, אני צריכה אותך איתי.."

כשהקבר כבר היה מכוסה כולו, והמצבה הייתה עליו,

צליל הביאה לי כוס מים, שתיתי שלוק ממנה והתיישבתי על החומה הקטנה שניצבה לה קרוב לקבר

אליאב, יונתן, צליל ישבו לידי ועידן על הברכיים שלי

"דול.." אמר עידן בתמימות "איפה אבא?"

"אבא ישן.." אמרתי "עשו לו מיטה, ועכשיו הוא ישן.."

"ומתי הוא יתעורר?" הוא לא הרפה

"הוא לא יתעורר, עידני.." ענה לו אליאב

"ויש לו שם כרית?" עידן המשיך לשאול

הדמעות שוב זלגו מעיניי ועידן המשיך "ולמה אמרת שאת רוצה שהוא יקח אותך איתו?"

אף אחד לא ענה לא ענה, אז הוא המשיך לשאול "אודליי.. טוב לו שם? בגלל זה אמרת שאת רוצה ללכת איתו?"

"כן עידני, טוב לו שם.." עניתי והדמעות כבר שטפו את פניי

עידן חיבק אותי "את רואה?" הוא חייך את החיוך התמים שלו  "אם טוב לו שם, אז הכל בסדר, נכון?"

"נכון מתוק שלי.." חייכתי חיוך עצוב וחיבקתי אותו אליו, אבל הדמעות? רק גברו

אני מקווה שאהבתם,

כי אני? מאוד אהבתי : - ]

תגיבוו ?