שבועיים עברו מאז אותו היום הנורא, יום פטירתו של אבא שלי..

במשך כל אותו הזמן הזה, כולם באו אליי וניחמו אותי,

יונתן, צליל, שגיא וכל השאר...

-כעבור שבועיים-

קמתי לעוד בוקר לא רצוי, בוקר רגיל, כמו בוקר בשבועיים האחרונים

נכנסתי להתקלח וכשיצאתי לבשתי ג'ינס סקיני כחול דיו וחולצה שחורה מעוצבת באבנים,

נעלתי נעלי בובה שחורות ועשיתי קוקו גבוהה, הוצאתי את הפוני והתחלתי להתאפר,

טיפה גלוס, טיפטיפה שחור בעין ומעט מאוד מסקרה,

כמו בכל בוקר..

אירגנתי את התיק וירדתי למטה, התמונות של אבא שלי היו בכל מקום בבית,

אליאב חזר הביתה קצת, להיות עם אמא ועידן ישב לידם, בניסיון להצחיק אותם,

אך כל מה שקיבל בתמורה היה חיוכים קטנים ועצובים..

-

צליל כמה לעוד יום, יום שהפך לשיגרתי בשבועיים האחרונים

היא נכנסה למקלחת שבחדרה, ופשטה באיטיות את בגדיה,

גופנה המחוטב ופניה העדינות היו עתה מלאים בחבלות וסימנים,

היא נכנסה להתקלח, נותנת למים לשטוף את כל הגועל וזוהמה מהלילה שעבר,

היא נגעלה ממנו, הוא העביר בה חלחלה, אבל היא אהבה אותו, יותר מידי.

צליל יצאה מהמקלחת הקטנה ולבשה ברמודת בלון שחורה וגופיית סבא אפורה,

אירגנה את התיק ויצאה לביה"ס

-

"היי יוניי.." קפצתי עליו בחיבוק כשכבר הגעתי לביה"ס ונתתי לו נשיקה

"היי צלילה.." חיבקתי אותה ונתתי לה נשיקה בלחי

"היי.. מה קורה?" היא ענתה בשקט

"מאמי אני כבר אפגוש אותך בהפסקה בקפיטריה.. יום נעים אהוובי" נתתי לו נשיקה

"ביי נסיכה שלי.. אוהב אותך" הוא חייך והלך

"נו מה קרה?" שאלתי בקוצר רוח את צליל

היא פתחה את פיה אבל הצילצול נשמע ברקע

"אני כבר אספר לך בהפסקה.." היא מילמלה ונכנסנו לכיתה,

השעתיים הבאות עברו בשקט ובמהירות, בלי יותר מידי דברים מיותרים,

חוץ מהודעה אחת שהרעישה את כולם

המורה: "ברצוני להזכיר לכם על הטיול השנתי שיתקיים ממש מחר,

טיול בצפון למשך 3 ימים, נשן באכסניה, אסור לערבב בנים ובנות, יש שאלות? לא? אוקיי.."

"נו..? ספרי" האצתי בצליל כשכבר היינו בכניסה לקפיטרייה

"תגידי זה לא..-" היא קטעה את עצמה והצביעה לכיוון מסויים בקפיטריה

ואז ראיתי אותם, את יונתן ואת גל, האויבת הכי גדולה שלי. מתנשקים.

עמדתי שם, עם דמעות בעיניים, הם התנתקו,

התקרבתי אליו, הסתכלתי לו בעיניים, במבט של שנאה, אבל מסתיר הרבה עצב כאב ואכזבה

"בן אלף.." מילמלתי והעפתי לו כאפה

יצאתי מביה"ס, השומר לא אמר לי שום דבר, והלכתי, לא ידעתי לאן, לאן שרגליי לוקחות אותי,

מותירה את כל ילדי ביה"ס מביטים המומים ביונתן וגל.

-

צליל חזרה לביתה בסוף היום,

אמא שלה כרגיל לבשה את החליפה השחורה והחזיקה את תיק המזוודה שלה בידה

"הו, מותק, טוב שהגעת, אני יוצאת לעבודה, נדב מחכה לך בחדר.. אני ממש שמחה שסוף סוף מצאת לך אהבה, הוא פשוט מושלם בשבילך.." היא חייכה, ליטפה את פנייה של ילדתה ויצאה מהבית כלא הייתה.

צליל עלתה בהיסוס, היא כ"כ פחדה ששוב יעשה לה את מה שעשה עד היום, אם אודליה הייתה יודעת היא הייתה מטיחה בה שאין אדם הראוי לתת לה יחס כזה, ועליה להפרד ממנו, עוד עכשיו.

היא פתחה את דלת חדרה וסגרה אותה אחריהם

"שלום לך" הוא חייך והתקרב אליה, היא נסוגה לאחור

"אוה, את מפחדת ממני?" הוא שלח יד לביטנה, היא הרגישה צמרמורת אבל לא היה לה לאן ללכת יותר, היא הייתה תקועה בינו לבין הקיר "קדימה, צליל, את יודעת מה אני רוצה.. נכון?"

היא הנהנה ודמעותייה שטפו את פנייה

"אולי תפסיקי לבכות כבר?" חיוכו המזוייף נמחק והחל כמעט ולצעוק "רוצה סטירה שתאפס אותך?"

"ל..א" היא הנידה בראשה באיטיות

"יופי, ואת גם לא רוצה שיכאב לך.. נכון?" הוא שאל והיא שוב הנידה בראשה "מעולה, עכשיו קדימה.. תתחילי.."

היא הורידה את נעלייה והניחה אותן בפינת החדר, גם את מכנסי הבלון שלה ואת הגופייה,

"גם את החזייה.." הוא אמר, אבל היא לא נענתה לבקשתו,

"גם את החזייהה.." הוא הצטעק, היא הורידה אותה באיטיות,

נדב הפיל אותה על המזרון ואחז בה אחיזה לוכדת

הוא אחז בידייה באלימות ונשק לכל גופה בחייתיות, היא כמעט והתעלפה ברגע שהוא הסיר ממנה את התחתונים ודחף אצבעותיו אליה באלימות יתר, היא זעקה מכאב, אבל הוא לא התייחס..

"דיי נדב.. בבקשה" היא התייפחה, הוא הוציא את ידיו והוריד את מכנסי הג'ינס שלו,

דחוף את איבר מינו לתוכה בכאב, היא צעקה ובכתה, אבל הוא לא התייחס,

הוא לא האמין שאותה הילדה הקטנה ששוכבת מתחתיו עכשיו, אוהבת אותו עד שהיא כבר לא רואה בעיניים,

שהיא כ"כ סומכת עליו, שמרוב אהבתה העיוורת כלפיו - היא לא מוכנה לעזוב אותו.

הוא קם, התלבש "אחזור מחר." הוא זרק לעברה ויצא מדלת החדר, לא לפני שהוא שהוסיף שהוא מצפה שמחר היא לא תרביץ ולא תתנגד, רק תתן לו לעשות את מעשיו בה ככל שהוא רק רוצה.. וכמובן כמו שהבטיח בכל יום במהלך השבועיים האחרונים, שמחר? מחר זה יכאב אף יותר.

-

לפני שהספקתי להרגיש, היה כבר ערב, אמא שלי בטח דואגת לאור הפלאפון הכבוי שלי,

חזרתי על עקבותיי, על החול הרטוב מהמים המלוחים של הים, נותנת למים הקרים לזרום על רגליי,

תמיד כשהייתי עצובה הייתי בורחת לים, זה היה כמו מקום המסתור שלי..

"איפה היית גברתי הצעירה?" אמא שלי צעקה עליי ברגע שנכנסתי הביתה, אבל אני לא הגבתי, עליתי לחדרי בעוד אמא שלי צועקת עליי ומטיחה בי עד כמה שזה מסוכן לילדה להסתובב לבד בלילה, ובמיוחד כשלא מודיעים..

נשכבתי על המיטה, ושוב בכיתי, הדמעות זלגו ככה מעצמן,

אנחת בכי נפלטה מפי

"דייי כבבר" צעקתי "נמאס לייי" העפתי את כל מה שהיה בחדר לראות עיניי

נכנסתי למקלחת שבחדרי, הסתכלתי במראה,

ראיתי את שיערי המבולגן, את עיניי הנפוחות והאדומות, התקלחתי וכשיצאתי לבשתי פיג'מה

התחלתי לארגן את המזוודה לטיול מחר,

כמה בגדים, כמה נעלים, ממתקים, שטויות לשיער, מצלמה, פלאפון, MP, בטריות - וזהו. הכל מוכן. יש לי הכל.

'אין לי הכל' חשבתי בעודי מניחה את המזוודה ליד חדר הארון הענקי שלי 'אין לי את אבא שלי, וגם לא את יונתן..'

הדמעות שוב זלגו, מעצמן, נכנסתי למיטה והתכסתי בשמיכה הדקה,

אין לי כלום יותר, אין לי למה לחיות..

מקווה שאהבתם, אבל תגיבווו

אודליה

נדב

אליאב

אנה

אלינור

תומר

לינור

ירון

עידן

שגיא

יונתן