קמתי בבוקר ונכנסתי למקלחת שבחדרי, פושטת את בגדיי,

'היום', חשבתי, מקבעת לעצמי עמדה 'היום זה הטיול, ואני לא מתכוונת להיות בדיכאון היום.. לא בגלל אבא שלי, ובטח שלא בגלל יונתן וגל.'

נתתי למים החמים לשטוף ממני את הכל, את כל מה שעבר עליי ב-15 הימים האחרונים.

כשיצאתי, לבשתי שורט ג'ינס וגופייה לבנה, מתחת לזה, לבשתי את בגד הים שלי.. נעלתי נעלי מדוזה [או תמנון, לא יודעת איך קוראים לזה..] שקופות, טיפה שחור בעין, מעט מסקרה..

צליל נכנסה לחדרי, לבושה בג'ינס סקיני ארוך וחולצה ורודה "היי" היא חייכה וחיבקה אותי

"היי" חייכתי אליה גם אני "מה קורה?"

היא התיישבה על מיטתי "אחלה.." מלמלה

"אה מה רצית להגיד לי אתמול בהפסקה?" שאלתי, מורחת את הגלוס על שפתיי

"אה.. כל..ום.. שכחתי מזה כבר" היא חייכה חיוך מזוייף, שמתי לב שהיא שיקרה וקרה משהו..

"אה אוקיי" שיחקתי אותה תמימה, כשתרצה-תגיד לי "כשתזכרי תגידי.. טוב?"

"ברור" היא שלחה אליי מבט של 'תודה' משולב בחיוך מזוייף "ברור.."

עשיתי קוקו בשיער והוצאתי את הפוני, משקפי טייסים, עוד כמה דברים קטנים, לא לשכוח תמונה של אבא.. וזהו.. אני מוכנה =]

אליאב הקפיץ אותנו לביצפר, כל השכבה התאספה ליד האוטובוסים.. התקדמתי באיטיות עם צליל, גוררת אחרי את המזוודה..

ראיתי אותו, נשען על החומה, חברים שלו מצחיקים אותו ומעבירים 'דאחקות', אבל הוא? חייך אליהם חיוך עצוב וקטן ולמרות המאמצים של חבריהם להצחיק אותו – החיוך העצוב, העצב והבילבול לא נמחקו מפניו.

'אני אלך אליו?' הירהרתי, ללא קול.

לא, החלטתי והתקדמתי עם צליל לעבר החבורה.

-

"לעלות לאוטובוסים כולם" נשמעה צעקתה של הרכזת

הוא ראה אותה, עומדת ליד תא המטען של האוטובוס ומסתבכת עם המזוודה שלה, הוא החליט שזוהי ההזדמנות שלו.

"צריכה עזרה?" הוא ניגש אליה עם חיוך עצוב וקטן

"ממך?" היא הרימה גבה "בטוח לא"

"נו, אודל.. את חייבת להקשיב לי" הוא התחנן

היא הצליחה להכניס את המזוודה לתא המטען "אודליה" הדגישה לו "ואני לא חייבת כלום לאף אחד.. בטח שלא לך.."

יונתן הסתובב ועלה לאוטובוס, מושפל ראש, רק מחכה לרגע שהיא תסלח ותקשיב לו..

-

עליתי לאוטובוס בדממה, התיישבתי על אחד הספסלים, ליד צליל, כמובן..

"נתחיל את הסיור שלנו בקיבוץ בגושרים.." הרגשתי את החפירות של הרכזת בפתח, אז שמתי את אוזניות ה-MP באוזניים.. השיר אבא של שרית חדד התנגן לו [תורידו, מומלץ]

בלילות מנסה לא נרדמת,
בגללך כל דימעה מלוחה.
אל תחשוב שאני מתלוננת,
תפילתי היא פשוט לראותך,
לחבק את האיש שבך.

*הדמעות? החלו לזלוג, לא יכלתי להפסיק אותן, הסטתי את ראשי לחלון והבטתי על העוברים ושבים..*

והילדה הקטנה שהכרת,
השתנתה, מבינה קצת יותר.
אבא בוא וחזור הביתה,
שנשב לפחות לדבר.

בלילות רק אותך מדמיינת,
בחדרי כאן מול תמונתך.

*כל התמונות שלי עם אבא רצו לי בראש כמו סרט אחד מהיר.. הדמעות שטפו את פניי.. כ"כ רציתי אותו פה איתי..*
אל תחשוב שאני מתעלמת,
מחכה בכל יום לשובך,
עם הלב שפועם את שימך.
*צליל חיבקה אותי, והתחילה לבכות ביחד איתי.. היא ידעה כמה קשה לי, אבל ידעתי, גם לה קשה.. בלי שום קשר למה שקרה לי..*
והילדה הקטנה...

ככה נרדמתי על כתפיה של צליל, חולמת על אבא ועל יונתן.. על החיים המושלמים שהיו לי רק לפני שבועיים..

"אודל.. דול.." צליל העירה אותי  "דול, קומי הגענו.."

פתחתי את עיניי ושיפשפתי אותם, ירדתי אחרי צליל מהאוטובוס, גוררת אחריי את המזוודה

"אודליה.." הוא שוב בא אליי עם אותו הקול המתחנן "אפשר שנייה לדבר איתך?"

"לא" עניתי קצרות ונכנסתי אחרי צליל הישר לתוך האיגלו שלנו בטנטורה-חוף דור.. :]

הוא היה לא גדול ולא קטן, נחמד וחמים, היה בו מטבחון קטן, מקרר, קומקום, מקלחת, שירותים, שתי מיטות זוגיות וטלוויזיה עם ממיר.. סידרנו את הבגדים בארון ויצאנו לחוף..

פשטתי את בגדיי ושמתי אותם על אחד הכיסאות הקרובות לחוף, ראיתי את יונתן מסתכל עליי, עם פנים מתחננות לתשובה.. לא, אסור לי, אני לא אשבר. הוא בגד בי, ועל בגידה? אין מחילה.

שיחקנו ביחד במים, כל החבורה, עשינו צחוקים עד בערך 7.. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי לבשתי שורט בלון וגופייה, אכלנו ארוחת בוקר ונכנסנו לאיגלואים..

בסביבות 9, צליל כבר נרדמה ואני לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות, נעלתי כפכפי אצבע ויצאתי לחוף..

התיישבתי על החול הרטוב, נותנת למים להרטיב אותי.. מיד שקעתי במחשבות

למה עזבת אותי ככה, אבא?.. ויונתן, למה הוא עשה את זה? מה היה חסר לו?

"ילדה?" נשמע קול מאחוריי, הסתובבתי...