מאחוריי עמד ילד, נראה בערך בן גילי [16], שיער שטני וזוג עיניים ירוקות היו לו..  חיוך שחשף שתי טורי שיניים לבנות הצטייר על פניו.. הוא היה ילד יפה..

"אפשר לשבת?" הוא קטע אותי ממחשבות

"אה.. ברור" חייכתי אליו והוא התיישב לידי, נותן למים להרטיב אותו, כמוני

"אז איך קוראים לך?" הוא שאל

"אודליה.." החיוך לא ירד מפניי "ולך?"

"שם יפה לילדה יפה" גם הוא לא הפסיק לחייך "לירן.."

"תודה.. ושם יפה.." חזרתי להביט על המים

"אז מה את עושה פה לבד?" הוא שאל

"אני בטיול עם השכבה שלי.." הצבעתי לעבר האיגלואים של השכבה "ואתה?"

"עם המשפחה.. אבל התכוונתי מה את עושה בים, בחושך, לבד.." הוא חידד את השאלה

"אהה" הבנתי "סתם. לא הצלחתי להירדם וכולם כבר ישנים.. ואתה?"

"גם.. רוצה לשתף אותי?"

"במה?" הפנתי אליו את מבטי

"זה הרי ידוע שמי שלא מצליח להירדם, שקוע במחשבות.. מוטרד במשהו.." המשיך להסתכל על הים

"ואללה.." ושוב נזכרתי ביונתן ובאבא שלי

"אז רוצה?" הוא קטע אותי ממחשבותיי, בפעם השלישית לאותן ה-10 דק' שישבתי במים..

"לפני שבועיים, אבא שלי נפטר.." אמרתי, לא מבינה איך אני פותחת את ליבי מול אדם שאני מכירה אותו בקושי 10 דקות "ואתמול ראיתי את יונתן, חבר שלי.. יותר נכון אקס.. מתנשק עם האויבת הכי גדולה שלי.. גל.."

"קודם כל, אני ממש מצטער על אבא שלך.." הוא התחיל לומר, במין היסוס שכזה

"זה בסדר" מיהרתי למחות "לא ידעת.."

"ובקשר ליו.. איך אמרת?" הוא התבלבל בחיוך נבוך

"יונתן" צחקקתי "יונתן וגל.."

"חח אוקיי.. את ניסית לדבר איתו?"

"לא" הודתי

"אז לדעתי את צריכה לדבר איתו.. אבל ככה או ככה, רק שתדעי, שאת לא צריכה להתעצבן ולהיכנס לדיכאון בגלל סתם אחד שלא יודע לשלוט על עצמו.."

"צודק.." אמרתי לו במין חיוך קטן "תודה.."

"אין על מה" הוא חייך ונעמד "אני הולך עכשיו לקוטג' שלנו.. ולך כדאי ללכת לאיגלו שלך.."

"כן כן.. אתה צודק.." נעמדתי גם אני "אני אראה אותך מחר?"

"אממ.. כן למה לא?.." הוא הסביר לי איפה הקוטג' שלהם ואמר שאני מוזמנת כשיתחשק לי.. החלפנו מספרי טלפון ואיי סי וכל אחד מאיתנו הלך למשפחה/לחברים שלו..

כשיצאתי מהמקלחת וסיימתי להתארגן לשינה, שמתי את ראשי על הכרית

אולי באמת אני צריכה לדבר עם יונתן? שוב נזכרתי באבא שלי, שוב נזכרתי בנשיקה של יונתן וגל, שוב נזכרתי בהכל, ושוב, הדמעות שטפו את פניי.. ככה נרדמתי, מוצפת מחשבות.

-

היא יצאה מהאיגלו שלה, עם נעלי הדאנס סניקרס האהובות עלייה, ריקוד היה האהבה שלה, היא תמיד הייתה רוקדת, במיוחד כשהייתה עצובה, זה היה משחרר אותה.. הוא ידע.

הוא הביט בשני האגמים שעיטרו את פנייה, שיערו היה כשיער מחושמל, פניו היו כאילו שרופות.. לידה עמד לו ילד, שאף פעם לא ראה קודם, אבל לא היו לו פנים, לא ראו אותם..

יונתן קם במהירות, ארשת פניו הייתה מבוהלת.. הוא הסתכל על השעון 4:30

'זה רק חלום.. זה רק חלום..' הוא הרגיע את עצמו וניסה להירדם בשנית.. לאחר 15 דק' של ניסיונות כושלים לשינה, הוא העיר את שגיא.. "שגיא.. שגיא קום שנייה אחי.."

"נו אמא" הוא אמר בקול ישנוני, כשעיניו עדיין עצומות והוא מכסה את ראשו עם הכרית "עוד 5 דק'.. אנחנו מתחילים היום ב-9.."

"שגיא קום" יונתן גיחך לעצמו

שגיא שפשף את עיניי "מה קרה אחי?"

"אתה הידיד הכי טוב של אודליה.." התחיל יונתן מהסוף "ואני חייב לעשות לה משהו, אני לא יכול עם המצב הזה.. אני לא יכול בלעדיה.."

שגיא הסתכל בעיניו, היה חושך, אבל הוא יכל להבחין בעיניו הנוצצות של חברו "ברור, ברור אחי.. מה אתה צריך?"

"התפקיד שלך הוא פשוט" הוא אמר אחרי כמה דק' של מחשבה "רק תדאג שהיא תהיה בים מול האיגלואים ב-20:00.."

"אין בעיה.." ענה לו שגיא בחיוך רחב ושניהם חזרו לישון..

-

התעוררתי, השעה הייתה 12:00..צליל לא הייתה באיגלו, נכנסתי להתקלח ולבשתי טייץ' עד הברך עם קשירה בצבע שחור וטוניקת הריון שחורה עם קישקוש בלבן, עשיתי קוקו גבוה וסידרתי את הפוני עם סיכה [בננה], יצאתי מהאמבטיה, צליל ישבה על המיטה

"בוקר טוב" חייכתי אליה והתקדמתי לעבר שידת האיפור

"בוקר טוב.." היא חייכה חזרה "שגיא חיפש אותך.."

לקחתי את העיפרון השחור והתחלתי להתאפר "וואלה? מתי?"

"ב-11 ככה.. את ישנת.." הייתה התשובה שלה

"אה.." מלמלתי והתחלתי למרוח על הריסים את המסקרה

"תגידי" היא המשיכה מבלי לחכות לתשובה "את דיברת עם יונתן מאז מה שקרה?"

"לא.." עניתי קצרות, בעודי מחפשת את הגלוס

"את לא חושבת שאני צריכה?" היא ספק שאלה-ספק אמרה

מרחתי את הגלוס על שפתיי "לא יודעת, נראה כבר" שוב עניתי בקצרה

"או-קי.." אמרה בקול מוזר

-

שגיא הביט בצליל ובאודליה שבדיוק יצאו מהאיגלו שלהן, הוא נופף לעברן בחיוך והתקדם אליהם..

"מה קורה?" הוא נתן לשתיהן נשיקה על הלחי

"אחלה.." הן ענו וצלצול הפלאפון של צליל נשמע

-

מנקודת המבט של צליל

הטלפון שלי צלצל, הסתכלתי על הצג נדביי 3> מחייג אלייך

לא רציתי לענות, פחדתי. אבל ידעתי, ידעתי שאם לא אענה – יהיה בלגן..

"כבר באה" הודעתי לאודליה ונדב בחיוך מזויף והלכתי אל מאחורי האיגלו שלנו..

"הלו?" עניתי, מסתכלת שאין אף אחד המצותת

"צליל, צליל, צליל.." נשמע קולו של נדב ברקע

"מ..ה?" עניתי בגמגום ומחיתי את הדמעה שאיימה לפרוץ

"את עכשיו עם בנים, נכון?"

"אני בטיול.." אמרתי, עדיין מגמגמת

"אני יודע, אמא שלך אמרה לי.." הקול שלו היה ציני "את תחזרי בעוד מחר בלילה נכון?"

"כ..ן.." עניתי בהיסוס

"אמרתי לאמא שלך שאני עושה לך הפתעה לכבוד חודש שלנו ביחד.. ונחשי מה?  אמא שלך, שנורא חמודה דרך אגב.. התנדבה לפנות לשנינו את הבית." הקול שלו השתנה מציני למפחיד "חכי תראי מה יהיה לך כשתחזרי.."

השיחה התנתקה.. נשארתי שמה עוד כמה דק' ומחיתי את הדמעות האחרונות שנותרו להם, מקללת בלבי את אמא שלי שנתנה לו את הבית ללילה..

-

חזרה לנקודת המבט שלי

שגיא ואני התיישבנו על אחד הסלעים, צליל הלכה לדבר בטלפון שלה..

"אז מה קורה אחות?" הוא שאל לפתע בחיוך

"אחלה אח מה איתך?" צחקקתי

"בסדר גמור.." הייתה התשובה שלו "וואי כמה זמן לא עשינו יום כייף, רק שנינו.."

"בוא היום" חייכתי חיוך גדול וקפצתי מהסלע

הוא צחק "שלחי הודעה לצליל ונעשה יום כייף.. רק האחים"

הוצאתי לו לשון ושלחתי הודעה לצליל שאנחנו הולכים..

הסתכלתי בשעון "וואי כבר שבע וחצי.. הזמן עובר מהר כשנהנים.." חייכתי

"שבע וחצי?" הוא נחרד

"כן.. קרה משהו?" שאלתי

"לא, לא.." הוא חייך חיוך מבוהל "יאללה נחזור?"

"בוא.." השבתי

"אני הולך להביא לנו משהו לשתות" הוא אמר בחיוך, שלא ראיתי אצלו קודם "חכי בינתיים בים ליד האיגלואים.." לא הספקתי להגיד 'ג'ק רובינזון' והוא נעלם.

התקדמתי לעבר הים שמאחורי האיגלואים, ואז כשראיתי את זה, התחלתי ללכת באיטיות יתר, עד שנעצרתי,

עמדתי שם, עם דמעות בעיניי..

מה שראיתי באותו הרגע, ידעתי, לא אשכח לעולם