שבועיים עברו מאז אותו היום הנורא, יום פטירתו של אבא שלי..

במשך כל אותו הזמן הזה, כולם באו אליי וניחמו אותי,

יונתן, צליל, שגיא וכל השאר...

-כעבור שבועיים-

קמתי לעוד בוקר לא רצוי, בוקר רגיל, כמו בוקר בשבועיים האחרונים

נכנסתי להתקלח וכשיצאתי לבשתי ג'ינס סקיני כחול דיו וחולצה שחורה מעוצבת באבנים,

נעלתי נעלי בובה שחורות ועשיתי קוקו גבוהה, הוצאתי את הפוני והתחלתי להתאפר,

טיפה גלוס, טיפטיפה שחור בעין ומעט מאוד מסקרה,

כמו בכל בוקר..

אירגנתי את התיק וירדתי למטה, התמונות של אבא שלי היו בכל מקום בבית,

אליאב חזר הביתה קצת, להיות עם אמא ועידן ישב לידם, בניסיון להצחיק אותם,

אך כל מה שקיבל בתמורה היה חיוכים קטנים ועצובים..

-

צליל כמה לעוד יום, יום שהפך לשיגרתי בשבועיים האחרונים

היא נכנסה למקלחת שבחדרה, ופשטה באיטיות את בגדיה,

גופנה המחוטב ופניה העדינות היו עתה מלאים בחבלות וסימנים,

היא נכנסה להתקלח, נותנת למים לשטוף את כל הגועל וזוהמה מהלילה שעבר,

היא נגעלה ממנו, הוא העביר בה חלחלה, אבל היא אהבה אותו, יותר מידי.

צליל יצאה מהמקלחת הקטנה ולבשה ברמודת בלון שחורה וגופיית סבא אפורה,

אירגנה את התיק ויצאה לביה"ס

-

"היי יוניי.." קפצתי עליו בחיבוק כשכבר הגעתי לביה"ס ונתתי לו נשיקה

"היי צלילה.." חיבקתי אותה ונתתי לה נשיקה בלחי

"היי.. מה קורה?" היא ענתה בשקט

"מאמי אני כבר אפגוש אותך בהפסקה בקפיטריה.. יום נעים אהוובי" נתתי לו נשיקה

"ביי נסיכה שלי.. אוהב אותך" הוא חייך והלך

"נו מה קרה?" שאלתי בקוצר רוח את צליל

היא פתחה את פיה אבל הצילצול נשמע ברקע

"אני כבר אספר לך בהפסקה.." היא מילמלה ונכנסנו לכיתה,

השעתיים הבאות עברו בשקט ובמהירות, בלי יותר מידי דברים מיותרים,

חוץ מהודעה אחת שהרעישה את כולם

המורה: "ברצוני להזכיר לכם על הטיול השנתי שיתקיים ממש מחר,

טיול בצפון למשך 3 ימים, נשן באכסניה, אסור לערבב בנים ובנות, יש שאלות? לא? אוקיי.."

"נו..? ספרי" האצתי בצליל כשכבר היינו בכניסה לקפיטרייה

"תגידי זה לא..-" היא קטעה את עצמה והצביעה לכיוון מסויים בקפיטריה

ואז ראיתי אותם, את יונתן ואת גל, האויבת הכי גדולה שלי. מתנשקים.

עמדתי שם, עם דמעות בעיניים, הם התנתקו,

התקרבתי אליו, הסתכלתי לו בעיניים, במבט של שנאה, אבל מסתיר הרבה עצב כאב ואכזבה

"בן אלף.." מילמלתי והעפתי לו כאפה

יצאתי מביה"ס, השומר לא אמר לי שום דבר, והלכתי, לא ידעתי לאן, לאן שרגליי לוקחות אותי,

מותירה את כל ילדי ביה"ס מביטים המומים ביונתן וגל.

-

צליל חזרה לביתה בסוף היום,

אמא שלה כרגיל לבשה את החליפה השחורה והחזיקה את תיק המזוודה שלה בידה

"הו, מותק, טוב שהגעת, אני יוצאת לעבודה, נדב מחכה לך בחדר.. אני ממש שמחה שסוף סוף מצאת לך אהבה, הוא פשוט מושלם בשבילך.." היא חייכה, ליטפה את פנייה של ילדתה ויצאה מהבית כלא הייתה.

צליל עלתה בהיסוס, היא כ"כ פחדה ששוב יעשה לה את מה שעשה עד היום, אם אודליה הייתה יודעת היא הייתה מטיחה בה שאין אדם הראוי לתת לה יחס כזה, ועליה להפרד ממנו, עוד עכשיו.

היא פתחה את דלת חדרה וסגרה אותה אחריהם

"שלום לך" הוא חייך והתקרב אליה, היא נסוגה לאחור

"אוה, את מפחדת ממני?" הוא שלח יד לביטנה, היא הרגישה צמרמורת אבל לא היה לה לאן ללכת יותר, היא הייתה תקועה בינו לבין הקיר "קדימה, צליל, את יודעת מה אני רוצה.. נכון?"

היא הנהנה ודמעותייה שטפו את פנייה

"אולי תפסיקי לבכות כבר?" חיוכו המזוייף נמחק והחל כמעט ולצעוק "רוצה סטירה שתאפס אותך?"

"ל..א" היא הנידה בראשה באיטיות

"יופי, ואת גם לא רוצה שיכאב לך.. נכון?" הוא שאל והיא שוב הנידה בראשה "מעולה, עכשיו קדימה.. תתחילי.."

היא הורידה את נעלייה והניחה אותן בפינת החדר, גם את מכנסי הבלון שלה ואת הגופייה,

"גם את החזייה.." הוא אמר, אבל היא לא נענתה לבקשתו,

"גם את החזייהה.." הוא הצטעק, היא הורידה אותה באיטיות,

נדב הפיל אותה על המזרון ואחז בה אחיזה לוכדת

הוא אחז בידייה באלימות ונשק לכל גופה בחייתיות, היא כמעט והתעלפה ברגע שהוא הסיר ממנה את התחתונים ודחף אצבעותיו אליה באלימות יתר, היא זעקה מכאב, אבל הוא לא התייחס..

"דיי נדב.. בבקשה" היא התייפחה, הוא הוציא את ידיו והוריד את מכנסי הג'ינס שלו,

דחוף את איבר מינו לתוכה בכאב, היא צעקה ובכתה, אבל הוא לא התייחס,

הוא לא האמין שאותה הילדה הקטנה ששוכבת מתחתיו עכשיו, אוהבת אותו עד שהיא כבר לא רואה בעיניים,

שהיא כ"כ סומכת עליו, שמרוב אהבתה העיוורת כלפיו - היא לא מוכנה לעזוב אותו.

הוא קם, התלבש "אחזור מחר." הוא זרק לעברה ויצא מדלת החדר, לא לפני שהוא שהוסיף שהוא מצפה שמחר היא לא תרביץ ולא תתנגד, רק תתן לו לעשות את מעשיו בה ככל שהוא רק רוצה.. וכמובן כמו שהבטיח בכל יום במהלך השבועיים האחרונים, שמחר? מחר זה יכאב אף יותר.

-

לפני שהספקתי להרגיש, היה כבר ערב, אמא שלי בטח דואגת לאור הפלאפון הכבוי שלי,

חזרתי על עקבותיי, על החול הרטוב מהמים המלוחים של הים, נותנת למים הקרים לזרום על רגליי,

תמיד כשהייתי עצובה הייתי בורחת לים, זה היה כמו מקום המסתור שלי..

"איפה היית גברתי הצעירה?" אמא שלי צעקה עליי ברגע שנכנסתי הביתה, אבל אני לא הגבתי, עליתי לחדרי בעוד אמא שלי צועקת עליי ומטיחה בי עד כמה שזה מסוכן לילדה להסתובב לבד בלילה, ובמיוחד כשלא מודיעים..

נשכבתי על המיטה, ושוב בכיתי, הדמעות זלגו ככה מעצמן,

אנחת בכי נפלטה מפי

"דייי כבבר" צעקתי "נמאס לייי" העפתי את כל מה שהיה בחדר לראות עיניי

נכנסתי למקלחת שבחדרי, הסתכלתי במראה,

ראיתי את שיערי המבולגן, את עיניי הנפוחות והאדומות, התקלחתי וכשיצאתי לבשתי פיג'מה

התחלתי לארגן את המזוודה לטיול מחר,

כמה בגדים, כמה נעלים, ממתקים, שטויות לשיער, מצלמה, פלאפון, MP, בטריות - וזהו. הכל מוכן. יש לי הכל.

'אין לי הכל' חשבתי בעודי מניחה את המזוודה ליד חדר הארון הענקי שלי 'אין לי את אבא שלי, וגם לא את יונתן..'

הדמעות שוב זלגו, מעצמן, נכנסתי למיטה והתכסתי בשמיכה הדקה,

אין לי כלום יותר, אין לי למה לחיות..

מקווה שאהבתם, אבל תגיבווו

אודליה

נדב

אליאב

אנה

אלינור

תומר

לינור

ירון

עידן

שגיא

יונתן

ירדנו למטה, ראיתי את אמא שלי יושבת בצד אחד של הספה, מתקשרת לדודים לספר להם על המקרה העצוב,

הדמעות בעינייה לא הפסיקו לזלוג, ובצידה השני של הספה,

ישבו להם אליאב ועידן..

*עידן, אחי הקטן, בן 5..

שיער שטני חלק ועיניים כחולות-ירוקות, כמו של אליאב..*

יונתן ואני התקרבנו אליהם, חיבקתי את אליאב והדמעות בעיניהם של שנינו זלגו

"אודליה.. לאן את הולכת?" עידן שאל בקול המתוק שלו

"אני הולכת עם יונתן לסיבוב.. אתה רוצה לבוא איתנו?" חייכתי חיוך עצוב וניגבתי את הדמעות

"כן.." הוא חייך

יונתן לקח אותו בשני ידיו ואני הלכתי לחבק את אמי הבוכה

-

צליל ישבה על מיטתה ליד נדב,

הוא נישק אותה, והיא לא התנגדה,

הוא ניסה לשכב מעליה והתחיל להרים את חולצתה, היא ניסתה להתנגד, אז הוא פשט קרע ממנה את הגופייה.

הוא פתח את כפתורי הג'ינס שלה והפשיל אותם מטה, יחד עם תחתונייה,

היא ניסתה להדוף אותו מעליה, ללא הצלחה,

"דיי.. נננננדדבב" היא צעקה, אבל הוא לא הקשיב

הוא נתן לה סטירה ודמעותייה התחילו לרדת במורד לחייה

"נדב דיי..." היא בכתה

"תשתקי כבר, מטומטמת.." הוא צעק ונתן לה עוד סטירה

"נדב.. מה יש לך?" היא שאלה בין כל הדמעות

נדב הוריד את מגנסי הג'ינס שלו ועלה עליה שוב

"די נדבב.." היא בכתה "אני לא רוצה.. תעזוב אותי כבר.."

"מה אתה חושבת?" הוא שאל, שניהם כבר היו ערומים כביום היוולדם "שאני אחכה לך לתמיד?"

"די נדבב.." היא המשיכה לבכות וצעקה

"תסתמי את הפה שלךך" הוא צעק והכניס לה סטירה, כואבת יותר מהשנייה,

הסטירה הכניסה אותה להלם , הוא פיסק את רגלייה וחדר אלייה בבת אחת,

היא צעקה והניפה את ידייה לאוויר, מנסה בדרך מסויימת לפגוע בו - ללא הצלחה, הוא נישק כל חלק בגופה,

צליל התייאשה מלזוז, היא פשוט שכבה שם, חסרת אונים,

צועקת, מתחננת אליו שיפסיק,

ונדב? נדב עליה, כ"כ שמח וכ"כ מאושר, הוא קיבל את מה שרצה..

אחרי 15 דק' בערך הוא קם, היא משכה עליה את שמיכתה הדקה וכיסתה את כולה,

היא כ"כ נגעלה מעצמה..

הוא התלבש והתקדם לעבר הדלת "אני הולך. אחזור מחר.. ביי ביי" הוא אמר בחיוך ויצא משם,

מותיר אותה על מיטתה, מכסה בשמיכה דקה את גופה העירום והחבול, בוכה..

-

"טוב, כדאי שנחזור.. כבר רבע לשמונה.." אמר לי יונתן וקרא לעידן ששיחק בגן השעשועים..

יונתן ואני הלכנו מחובקים ועידן נתן ליונתן יד.

"יוני.." אמרתי שכבר היינו בפתח הדלת

הוא נעצר ועמד מולי, עידן בינתיים נכנס הביתה

יותנן: "מה יפה שלי?"

אני: "תודה.." לחשתי בהשפלת מבט,

הוא הרים את מבטי מהסנטר והתנשקנו..

-

צליל נכנסה למקלחת שבחדרה, היא פתחה את זרם המים ונכנסה לאמבטיה,

שוטפת מעצמה את כל הגועל, שוטפת מעצמה את כל הכאב,

היא כ"כ נגעלה ממנו, אבל היא אהבה אותו יותר מדי בשביל לזרוק אותו..

היא יצאה מהמקלחת אחרי 10 דק',

שמה ג'ינס סקיני ארוך וכהה וחולצה שחורה,

היא לא רצתה להתאפר, לא היה לה כוח לזה,

היא שמה רק מייק אפ, ע"מ לטשטש את המכות שנתן לה,

היא שמה מעט קרם בשערה, נעלה נעלי בובה שחורות ויצאה.

-

נכנסנו לביתי, כל המשפחה קפצו עליי בחיבוקים ובכל מיני משפטים כמו "משתתפים בצערך", "תהיי חזקה"

יונתן ואני התיישבנו על אחת הספות, ליד אליאב ועידן,

דלת הבית נפתחה וצליל נכנסה בהשפלת מבט, קמתי אליה וחיבקתי אותה

-

אודליה קמה וחיבקה את צליל, חיבוק ששתיהן היו צריכות

הדמעות של שתיהן זלגו על הלחיים

"מה קרה?" שאלה אודליה ומחתה את דמעותיה

צליל: "שומדבר, סתם, את יודעת.. קשה כל הקטע הזה של המוות.." שיקרה, היא לא יכלה לספר לה בדיוק ביום מותו של אביה, שהיא נאנסה ע"י החבר שלה..

-

הלכנו לבית העלמין, שם הוציאו את גופתו של אבא שלי והכניסו אותה לתוך הארון,

הבור כבר היה חפור, הכניסו את הארון והתחילו לכסות אותו בחול

אז? כבר לא יכלתי לשלוט על הדמעות

"ללללללאאאאאאאא" צעקתי "אל תכסה אותווווווווווווווווווווו"

ניסיתי ללכת לאנשים שכיסו את הארון, אבל יונתן וצליל תפסו אותי

"דייי תעזבו אותיי.." המשכתי לצעוק "אל תכסו אותו, מה אתם לא מבינים??"

יונתן חיבק אותי אליו, וכך גם צליל

"אבאאא.. תקום כבר נוו" לא הפסקתי לבכות ולצעוק "תקום, תראה להם שאתה חיי.. אבאאאאא אל תעזווווווב אותייייי.. תקח אותיי איתך, אני רוצה להיות איתךךך אבאאא..."

אליאב התקדם אלינו וחיבק אותי, ראיתי שהדמעות זולגות גם מעיניו

"אבא אל תעזוב אותי, אני צריכה אותך אבאא.." בכיתי והנמכתי את קולי "בבקשה, אבא.. תחזור אליי, אני צריכה אותך איתי.."

כשהקבר כבר היה מכוסה כולו, והמצבה הייתה עליו,

צליל הביאה לי כוס מים, שתיתי שלוק ממנה והתיישבתי על החומה הקטנה שניצבה לה קרוב לקבר

אליאב, יונתן, צליל ישבו לידי ועידן על הברכיים שלי

"דול.." אמר עידן בתמימות "איפה אבא?"

"אבא ישן.." אמרתי "עשו לו מיטה, ועכשיו הוא ישן.."

"ומתי הוא יתעורר?" הוא לא הרפה

"הוא לא יתעורר, עידני.." ענה לו אליאב

"ויש לו שם כרית?" עידן המשיך לשאול

הדמעות שוב זלגו מעיניי ועידן המשיך "ולמה אמרת שאת רוצה שהוא יקח אותך איתו?"

אף אחד לא ענה לא ענה, אז הוא המשיך לשאול "אודליי.. טוב לו שם? בגלל זה אמרת שאת רוצה ללכת איתו?"

"כן עידני, טוב לו שם.." עניתי והדמעות כבר שטפו את פניי

עידן חיבק אותי "את רואה?" הוא חייך את החיוך התמים שלו  "אם טוב לו שם, אז הכל בסדר, נכון?"

"נכון מתוק שלי.." חייכתי חיוך עצוב וחיבקתי אותו אליו, אבל הדמעות? רק גברו

אני מקווה שאהבתם,

כי אני? מאוד אהבתי : - ]

תגיבוו ?

ככה עבר לו שבוע, שבוע שלם בלי דברים מיוחדים,

האהבה שלי ושל יונתן פרחה, וכך גם אהבתם של צליל ונדב..

-כעבור שבוע-

נכנסתי לביתי, הוא היה ריק,

הנחתי את התיק ליד חדר הארון הענקי שלי והתחברתי לאיי סי על אוואי

~

פה : ]

יוני? אני אוהבת אותך חתיך שללללללי 3 >

צלילה? אוהבת אותך תאומה שלי =]

~

'אנא שמור נא לי אלי, שמור על אמאל'ה שלי..' צילצל הפלאפון שלי

"אה אימוש?" עניתי בחיוך

אורית: "אודליה, אליאב הגיע?" היה לה קול מוזר, כאילו היא בוכה

*אליאב הוא אחי הגדול, בן 18 וחצי, בצבא.

הוא מגיע פעם בשבוע הביתה..

שיער שטני [לרוב קוצים] ועיניים כחולות-ירוקות..

אני והוא חברים ממש טובים, לרוב.. :]

*

"כן." עניתי כששמעתי אותו טורק את דלת הבית ומיד הוספתי "אמא מה קרה?"

"טוב ביי" היא התעלמה מהשאלה שלי

ישר הצפתי את עצמי בשאלות, למה היא בכתה? אולי בגלל שהיא לא קיבלה את העאלת המשכורת שביקשה?

אולי היא שמעה על פיגוע וחשבה שאליאב היה שם ודאגה? אולי..

"אודל, בואי שנייה.." צעקתו של אליאב קטעה את מחשבותיי, מיד חייכתי,

כבר שבוע שלא ראיתי אותו ומאוד התגעגעתי אליו, ואולי הוא יכול להסביר לי מה קרה לאמא..

קפצתי במדרגות

"אלייי" חייכתי חיוך גדול ומתוק, שמיד נמחק כשראיתי את עיניו האדומות של אליאב

"אלי.. מה קרה?" ישבתי לידו

"אודל..י.. אבב..א.. הו..א.. עב..ר.. תאו..נ..ה" הוא גימגם

"מה?? מה קרה לו??" האצתי בו

"הו..א.. נפ..ט..ר" עיניו התמלאו שוב בדמעות

"לא נכוןןןןן" צעקתי "אבבא ללללאאא נפפפפפפטטטטררר....... אבא חחיייי"

דלת הבית נפתחה, שם עמדה אמא שלי, עם עיניים אדומות ונפוחות..

"אמממא.. תגידי לוו.." המשכתי לצעוק "אתה משקררר אבא לא מממתתתתתתתת, הוא חייי" אמא שלי חיבקה אותי ואחריה גם אליאב, אבל אני התנתקתי מהחיבוק, לא רציתי לראות או לשמוע אף אחד

-

יונתן הסתכל על אימו, כלא מאמין

"מזתומרת שהוא נפטר..? זה לא יכול להיות" הוא הפטיר

ליסה שתקה, זה קשה לספר לנער בן גילו על הטראומה הכי גדולה שחברה שלו חוותה..

הוא קם מכיסא המחשב שעד עכשיו ישב עליו "אני הולך אליה"

ליסה תפסה את ידו "יונתני, אני יודעת שאתה רוצה להיות איתה, ולעזור לה.. אבל תן לה להיות קצת לבד.. אוקיי? עוד מעט תלך אליה"

"אבל היא צריכה אותי" צעק, ליסה חיבקה אותו חיבוק חם ואוהב

"היא צריכה אותי.." מילמל

-

עליתי לחדרי, נכנסתי למדיה פלייר ושמתי את השיר אבא של שלמי שבת [תורידו - מומלץ]

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך
על כל מה שראיתי בפניך
על השלווה ללא מילים
הניחוחות והצלילים
הכל היה כל כך יפה בעיניך

*קיפלתי את רגליי וחיבקתי אותם אליי, הסתכלתי על נקודה לא ברורה בקיר והדמעות התחילו לזלוג..*

אבא, זוכר את השבילים לבית הספר
את כל המנגינות מתוך החדר
כשהקשבת איך אני שר
עם המבט המאושר
והחיוך המתחבא בין שפתיך

*הדמעות? שטפו את פניי, נזכרתי באבא שלי, בחיוך שלו, בצחוק המתגלגל שלו, בכל הרגעים היפים שהיו לנו ביחד..*

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הבית הישן מזמן איננו
עברנו, התקדמנו, השתנינו
וממלאים את החסר
בפרצופים דומים יותר
למה שכל אחד חשב שחסר לו

*הטלפון לא הפסיק לצלצל, הודעות האיי סי קיו לא עצרו את עצמן.. אבל אני לא התייחסתי לכלום, התעלמתי מהכל..*

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

*הסתכלתי על התמונות שלנו, שמתי ברקע תמונה שצילמנו בדיוק לפני שבוע, תמונה שאני יושבת עליו, הוא מחבק אותי מאחורה ואמא ואליאב מחבקים אותנו מהצדדים.. הסתכלתי עליה, והדמעות המלוחות? לא הפסיקו לזלוג אפילו לא לחצי שנייה*

אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר

*דלת חדרי נפתחה, בפתח החדר עמד יונתן, הוא התקרב אליי באיטיות, וחיבק אותי אליו, כמפחד שאני אברח לו, הוא הכניס את ידו בשיערי ונשק על ראשי, החזרתי לו חיבוק ואנחת בכי נפלטה מפי..*

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך

השיר נגמר, אבל הדמעות? המשיכו

יונתן הביא לי כוס מים גדולה, שתיתי את כולה בלגימה

-

"דול" יונתן אמר לאודליה "תנסי לישון קצת, טוב יפה שלי? אני אלך להתארגן ובינתיים תשני.. אחר כך אני אבוא אלייך ואעיר אותך, את תתארגני ונלך.." הוא אמר והשתתק "ללוויה.." הוא מילמל

אודליה שמה את ראש על הכרית ויונתן כיסה אותה בשמיכה הדקה שהייתה מונחת לרגליה,

ליטף אותה, שיחק לה בשיער, עד שנרדמה..

הוא נשק לה, הסתכל עליה בפעם האחרונה ויצא בשקט מהחדר..

הוא נכנס למקלחת וכשיצא לבש ג'ינס זרוק שראו ממנו את הפס של הבוקסר וחולצת קפוצ'ון שחור של דיאדורה,

סידרת את הקוצים במעט וואקס והתקשר לצליל

"הלו?" נשמע קולה מעבר לקו

יונתן: "צליל?"

צליל: "יונתן, אתה יודע למה אודליה לא עונה לפלאפונים ולהודעות באייסי?"

יונתן: "צליל, דודי.. אבא שלה.. אממ.. הוא.. עבר תאונת דרכים.. הוא.. נפ..טר"

צליל: "ועכשיו באמת?"

יונתן: "נראה לך שאני אשקר לך בדברים כאלה?" התעצבן

צליל: "סליחה.." היא אמרה בשקט

יונתן: "הלוויה היום ב-20:00, תהיי בבית שלה.. ?"

צליל: "טוב, אני אגיד לשאר?"

יונתן: "מה שבא לך.. טוב, אני הולך אליה, אז נדבר כבר בערב.."

הם ניתקו את השיחה ויונתן יצא לאודליה.

-

"דולי.. דול.. קומי מאמי" הלחישות של יונתן העירו אותי משנתי

לרגע שכחתי את הסיבה שבגללה נרדמתי בצהריים, אבל פתאום בבת אחת המציאות המרה הכתה בי, נזכרתי בהכל..

יונתן: "תכנסי להתקלח יפה שלי.."

קמתי בחוסר חשק מהמיטה, לקחתי בגדים ולבנים ונכסתי למקלחת,

הסתכלתי על עצמי במראה, השיער שלי היה מבולגן מהשינה,

העיניים נפוחות ואדומות, בקיצור? נראתי זוועה..

נכנסתי למקלחת, ושמתי מים קרים, רציתי לסבול, שיכאב לי בכל הגוף,

והצלחתי, המים הקרים חדרו לי לעצמות והקפיאו את כל גופי,

הדמעות התערבבו עם המים הקרים, לא יכלתי יותר..

כשיצאתי לבשתי שורט בלון שחור וגופייה שחורה, סידרתי את השיער שלי בקוקו ואת הפוני הסטתי לצד עם סיכה קטנה..

יצאתי מהאמבטיה, יונתן ישב על המיטה, שקוע במחשבות

-

יונתן ישב על מיטתה של אודליה, בזמן שהיא התקלחה, שקוע במחשבות

איך הוא יכול לעזור לה? הוא לא יכול להזדהות איתה, כי לא זה אף פעם לא קרה,

אף פעם לא היה לו מישהו שקרה לה מקרה כזה או אפילו מקרה דומה..

"יוני.." קולה העדין והעצוב קטע את מחשבותיו,

הוא קם אליה וחיבק אותה, חיבוק חם ואוהב, ניגב את דמעותייה שזלגו על לחייה..

"יודעת מה?" הוא אמר פתאום

"מה?" שאלה בהשפלת מבט

יונתן: "אני אקח אותך לטיול עכשיו, עד שמונה שנצטרך לחזור.."

אודליה: "להלוויה.." היא מילמלה

יונתן: "יאללה בואי.." הוא העביר את הנושא