Eien nante

סבא.

כל כך קשה לי לומר את הדברים האלו כשהם לא נכתבים בברכת יום הולדת בשבילך.

אתה אדם מקסים.

אתה טרחת כל כך הרבה בשבילי – בין אם זה ללכת איתי לרופא, בין אם זה לקחת אותי מבית הספר כשלמדתי בחטיבה, בין אם זה לשחק איתי שחמט בכלי הזכוכית שאתה מתלונן שקשה לך לראות אותם.

אין, אני פשוט לא יכולה לדמיין איך אני נכנסת לבית שלך ושל סבתא, ואתה לא יושב שם בצד שמאל על הספה, עם הכוס בירה אחרי ארוחת הצהריים, עם החיוך על הפנים.

אני רוצה לזכור אותך. אני רוצה לזכור הכל בך. את איך אמרת "בטח שכן", או "חביבי", או את כל המילים שלוקחים ככל כך מובן מאליו שאתה שם.

אני רוצה לזכור את הברק בעיניים הכחולות, את החיבוק שלך, אני רוצה לזכור הכל.

אני רוצה לזכור איך החזקתי לך את היד ביום שני לפני שבוע, וחייכתי אלייך, והחזרת לי חיוך מבעד למסכת החמצן, למרות שהיה קשה לך.

אני רוצה לזכור שאתה סבא כל כך אמיץ. אני רוצה לזכור איך סיפרת לי בחיוך שאפילו כשהיית מתגלח היית מעשן.

אני רוצה לזכור אותך חי, ולשמר את הזיכרון שלך.

אני אוהבת אותך.

אורנית.