שיר בעיפרון

אני בן אדם מאוהב מטבעי. אני אוהבת את הפרפרים, את הניסיון להתקרב, את ההתרגשות.

להידלק עליך היה טבעי- מכירים מתמיד, שכנים ובכל זאת לא החלפנו אף מילה. ידעתי שאתה מוזיקלי, שאתה גבוה, שאתה רומנטי וכתבת שירים מקסימים.

אחר כך הפכת למדריך שלי ומשם התחלנו להכיר. אתה יודע עליי כל כך הרבה. עם הזמן ההידלקות הפכה לאהבה רצינית, אובססיבית, יפה.

החיבוקים שלך הפכו לחלק מהשגרה שלי. הריח שלך מוציא אותי מהשלווה, מחרפן, מטמטם. אתה ילד יפה כל כך, ילד של אמא שגאה בך ואוהבת אותך. גם המשפחה שלך למדה לחבב אותי למרות שאין בינינו כלום. אני עדיין תוהה אם אתה מדבר עליי.

אני תוהה אם נראה לך שאני כופה את עצמי עליך כמו שאני לפעמים מרגישה, ואני לא בטוחה עד כמה אכפת לי.

את הבועה היפה ההיא ניפצה הבשורה. היה לי ברור שתתקבל, עד כמה שהסיכויים לזה היו קלושים. האמנתי בך.

וכן, התקבלת. מין הסתם.

את כל המזל של תחילת השנה החליפה בשורה חסרת מזל אחת.

אני לעולם לא אשכח את כל מה שלימדת אותי, יובלי. היית לי אח גדול, חבר, אהבה. היית בשבילי הכל במשך כמעט שנה, ואתה עדיין. אני אתגעגע אלייך כל התקופה ואם בשנה הבאה יוכל לקרות בינינו משהו, אני אשמח כל כך.

אני מאוהבת בך. אתה הילד היפה שאני רוצה לראות בכל יום מימי חיי.

אבל זה לא יקרה, לא בקרוב.