חופש הכתיבה

לקח אותי.

הכניס אותי לחייו, הכניס את עצמו  לחיי.

התקרב אליי. לאט ובזהירות, לאט ובנחישות.

גרם לי להתקרב אליו. להיקשר אליו.

היה בכל פינה, בכל רגע נתון.

נגע בי. ניצל מצב חלוש.

פרץ את חומות ההגנה, עם סוס טרויאני.

אנס אותי, נפשית לפחות.

לקח את הנפש והתעלל בה.

סחט אותה מכל כיוון.

נכנס למלחמה בכל הכח, כשההגנות ירדו.

לא נשארה בי טיפת חיים כשסיים איתי.

ואז כשהתאוששתי, חזר לוודא הריגה.

אולי הוא לא הרג אותי באמת,

ולא אנס אותי באמת,

אבל ההתעללות שלו השאירה חותם.

וכל פעם שאני אך נזכרת בו,

אני מרגישה מועקה בגרון,

ואגרוף בבטן.

יותר ממה שאני מפחדת ממנו,

אני מפחדת מעצמי.

צריכה ללמוד את הלקח.

ועם זאת נכווית כל פעם מחדש.

ממנו.

זרק אותי.

העיף, בעט, מתכחש לקיומי.

אבל אני כאן, זבל, כואבת בגללו.

להתכחש אליי, לא ימחק את המעשים שלו,

וההשלכות שלהם.

וזה יחזור אליו בסוף. הוא עוד יראה.

זה יכול להיות כל אחד ואחד מכם. שלא ערים להתנהגות שלכם, שלא יודעים איזה חותם הם משאירים על נפש צעירה. היזהרו, היזהרו. כי האדם הנ"ל, הוא רגיל לכל דבר, ולא סאדיסט.  ודווקא הוא, הרגיל הזה,, יכול להיות הבן אדם שיהרוס אתכם. הוא ולא אחר.