-א-ה-ב-ה- -א-ס-ו-ר-ה-

זאת הפעם הראשונה שחשבתי על סוג כזה של שיתוף. אני חושבת שזאת אולי ההזדמנות היחידה שיש לי לקבל תגובות לא בהכרח ביקורתיות מבלי להיחשף. הסיפור שלי הוא סיפור אמיתי שכואב לי מאוד לספר אותו.אז בלי הרבה הקדמות...

כולכם בודאי מכירים את המילה אהבה ואת מה שהיא מציגה.

רגש האהבה מוצג באופנים חיוביים בדר"כ, או לחילופין באופנים שליליים שיכולים לגרום להרס של חיים שלמים.

אהבה היא מילה טהורה. אהבה זה הרגש שיש בין שני אנשים שנהנים אחד מקרבתו של האחר, ולא במישור פיזי בלבד. אהבה יכולה לעצב עולמות, אך גם להרוס אותם. כולם נופלים ברשת האהבה, מכיוון שבלי כוח מניח (אהבה) לא הייתה משמעות לקיום שלנו על פני אדמות.

והרי הסיפור שלי:

הכל התחיל כשהייתי בת 13. ילדה תמימה, תלמידה מצטיינת. לא ידעתי מאומה על אהבה לא במישור חיובי, ולא במישור שלילי. הייתי ילדה. עוד כשהייתי ילדה היה לי קשר מאוד הדוק עם המשפחה שלי ובעיקר, עם בן הדוד שלי שהוא גדול יותר. תמיד היינו ביחסים מצויינים. הוא אף היה האח שמעולם לא היה לי (בת יחידה). פער הגילאים הוא 5 וחצי שנים, ז"א כשהייתי בת 13 בן הדוד שלי היה בערך בן 18 וחצי. ללא ספק, תמיד הייתי בוגרת לגילי ובגלל זה תמיד היה לי חיבור טוב יותר עם אנשים שהם יותר מבוגרים ממני. בשל העובדה שהייתי מחוננת ותלמידה מצטיינת במשפחה "תפסו ממני" ואף פעם לא התייחסו אליי כאל ילדה קטנה, למרות העובדה שהייתי ילדה.מאז הילדות, אני ובן הדוד שלי היינו הרבה יותר מבני דודים, היינו חברי נפש. כל מה שעבר עליי במהלך תהליך ההתבגרות שלי הוא ידע וייעץ לי. אך עם חלוף השנים, אותו רגש כבר לא היה תמים. כשהגעתי לגיל 13 (הוא היה בן 18 וחצי) תמיד חיפשנו תירוצים להיות ביחד, כי כולם שאלו מה לבן 18 וחצי לעשות עם ילדונת בת 13. כשהיינו ביחד היינו שוכחים את העולם, ואף היינו מראים אחד לשני גילויי אהבה כגון: חיבוקים, נשיקות בלחי וכו'. היינו מבלים ביחד שעות על גבי שעות, היינו בלתי נפרדים.

עד שיום אחד, דיברנו באייסיקיו. והשיחה היה קצת שונה מהרגיל הרבה יותר פתוחה ואמיתית. יש הרבה דברים שיותר קל לכתוב מאשר להגיד. השיחה הגיעה לזה שאנחנו חייבים להיפגש. הוא שאל אותי אם אני לבד בבית ועניתי שכן, תוך פחות מ10 דקות הוא התייצב אצלי בבית ישבנו בסלון, דיברנו וצחקנו-הכל היה כרגיל. אחרי כמה זמן, נכנסנו לחדר הראתי לו את המחשב החדש שקניתי. הוא התיישב על המיטה וקרא לי, ישבתי לידו והוא חיבק אותי. תוך פחות מדקה, מצאתי את עצמי מתנשקת איתו. זאת הייתה נשיקה מדהימה, אני אף פעם לא אשכח אותה. אבל היא הסתיימה מהר בבהלה, ושנינו שאלנו אם מותר לנו בכלל לעשות את זה. לא ממש הבנתי מה עשיתי, אבל ידעתי שזה לא בסדר. עם כל ההרהורים של שנינו, היה שם משהו שחזק מאיתנו. שנינו ידענו שאסור לנו לעשות את זה, אבל בכל זאת זה לא מנע מאיתנו להמשיך את הנשיקה הלוהטת. מגע הידיים שלו עשו אותי מאושרת, גרמו לי לאותם פרפרים שתמיד חלמתי שיהיו לי. התנשקנו בלהט משהו כמו שעתיים ואח"כ הוא הלך. למחרת, הייתי מאושרת הרגשתי בעננים, לא ידעתי מה קורה לי, הייתי מהופנטת. כל היום חשבתי רק עליו, לא חשבתי על ההשלכות העולם נמחק לי ראיתי רק אותו ואותי. אך ככל שעבר הזמן הבנתי שזה לא מוסרי ושאין לזה עתיד. רציתי לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. בצהריים, דיברתי איתו באייסיקיו הוא היה נשמע מרוצה לא פחות ממני הוא אמר לי שהוא מאוהב בי, ואני במקום להגיד לו שגם אני אוהבת אותו עצרתי את עצמי ואמרתי לו שזה חייב להיפסק. אמרתי לו שאנחנו בני דודים ושאין דברים כאלה, המשפחה תנדה את שנינו. הוא אמר לי שהוא מבין אותי וכמו שביקשתי, הוא ישכח את מה שקרה. אבל זה היה הרבה יותר מסובך מזה.

יש האומרים, שכאשר אתה לא יכול לבצע משהו במציאות שלך אתה חולם עליו. וכך באמת היה, חלמתי עליו בלי הפסקה (אפילו חלומות אירוטיים) החלומות שלי עליו עזרו לי לשכוח את המציאות הנוראה. החלום היווה בשבילי סוג של פרצה שאני עדיין יכולה להיות איתו. אני באה ממשפחה פרימיטיבית מאוד שאף פעם לא תקבל סוג כזה של קשר. זאת הייתה דרך ההתמודדות שלי, החלומות עליו. עם הזמן, התברר לי שגם הוא חולם עליי בלי הפסקה. הוא ניסה ליצור איתי קשר בכל דרך אפשרית, אבל אני דחיתי אותו. לא רציתי שתבוא המעידה, כי ידעתי שכל עוד הוא קרוב אליי אני לא יעמוד בפיתוי. לא הבנתי עד כמה זה קשה להתנתק ממנו.

במשפחה כמו במשפחה, יש אירועים משפחתיים רבים. שמן הסתם שנינו מוזמנים אליהם. לא הייתה לי דרך להתחמק, זה היה העימות הראשון שלי עם אהבת חיי, האם אני אוכל לזרוק את כל מה שהיה לפח ולהתעלם ממנו כאילו לא היה קיים. זה הרבה יותר קשה וכואב ממש שזה נשמע הראש אומר דיי והלב אומר תמשיכי. הגיע רגע האירוע ראיתי אותו. הוא בא להגיד לי ולבת הדודה שלי שלום. שהוא אמר לי שלום וחיבק אותי הלב שלי עצר, עמדתי שם קפואה ולא יכולתי להתנגד ללב שלי. הוא אמר לי ליד אמא שלי ובת הדודה שלי למה את לא בקשר התגעגעתי אלייך. ואני, לא יכולתי להסתיר את הרגשות שלי רק חייכתי ולא אמרתי כלום. המצב הזה קרע אותי מבפנים ישר הלכתי לשירותים והתחלתי לבכות. לא חשבתי על כלום, הדמעות ירדו מעצמן. אחרי כמה רגעים שמעתי צעדים.. הוא קרא לי, הוא ידע כמה קשה לי. פתחתי את הדלת ויצאתי הוא אמר בואי נצא החוצה. יצאנו החוצה היינו רק אני והוא ושוב מצאתי את עצמי בין הידיים הגדולות שלו שעטפו את כל הגוף שלי, ושוב אני עומדת במצב של חוסר אונים מאושרת איתו בתוך הידיים שלו אבל אני צריכה להיות מחוברת למציאות ולעובדה שאנחנו לא יכולים להיות ביחד, אף פעם! . שנינו לא רצינו לוותר אבל ידענו שאין לזה עתיד, אני לפחות נלחמתי ברגשות האלה עד כלות כוחי, אך ללא הצלחה. תמיד נפלתי למלכודת הרגשות הזאת, שגורמת לי אושר ובו זמנית כל כך הרבה סבל.

בגילאים 14-16 הכרתי מישהו מדהים, היינו שנתיים ביחד וזה נגמר ביננו. כמה שניסיתי לשכוח אותו והוא אותי (גם לו הייתה חברה שנתיים) זה הרבה יותר חזק מאיתנו. שנינו כבולים, אחד בתוך השני זה כבר לא רק אני והוא יש עוד שני אנשים מדהימים בתוך העניין שלא אני ולא הוא רצינו לפגוע בהם. אבל תמיד כשהתראינו, היינו מתנשקים ומתחבקים בלי הרף. אי אפשר לסרב ללב, לאותו לב שכבר שלוש שנים מדמם לו. אני נפרדתי מהחבר שלי והוא מהחברה שלו, בגלל אותה סיבה - חוסר אהבה. שנינו רצינו להתחיל משהו חדש, שישאיר את כל עניין האהבה מאחור. גם אני זלזלתי בכוח של האהבה, ובמכאובים שהיא יכולה לגרום. לא האמנתי כמה זה כואב לחיות ככה באכזבה מוחלטת בידיעה שהאהבה שלך אף פעם לא תתממש.

עוד שנה עברה, אני כבר בת 17 והוא בן 22 וחצי ועדיין המצב כאילו לא עבר הזמן. בכל פעם שאנחנו מתראים הלב לא עומד בסירוב, הלב רוצה אותו קרוב. אין דרך להתכחש לאהבה הזאת שמציפה את שנינו שאנחנו מתראים. גם כשהוא רחוק, אין שניה שאני נושמת שאני לא חושבת עליו, ואני יודעת שהוא מרגיש בדיוק כמוני. האהבה הזאת, שהתחילה משגעון של שנינו, פתאום כבר לא בשליטה לא שלי ולא שלו. היינו מתגנבים כמו שני ילדים מאוהבים שאף אחד לא יראה אותנו והיינו ממלאים את הלב שכל כך רצה לאהוב. היינו יוצאים למועדונים ביחד ומבלים רק אני והוא, בלי אף אחד. היינו שוכחים מהעולם וחיים את הרגע. אנחנו כבר לא ילדים, האהבה הזאת היא הרבה יותר חזקה משנינו ביחד. לא יכולנו להילחם נגדה, גם לא רצינו. מה שהיה ביננו היה מדהים. היינו יורדים לאילת ביחד, הלכנו לצימרים, טיולי טרקטורונים, חו"ל - הכל בלי שאף אחד ידע עלינו, הכל בחשאי. אף אחד לא ידע על האהבה הזאת. אנחנו כבר לא נלחמים נגד האהבה, אנחנו חווים אותה במלואה, ומה שיהיה יהיה, זה רק אני והוא - נגד כל העולם.

לפני כמה חודשים, חגגתי את יום ההולדת ה-18 שלי אני ואהובי עדיין ביחד (כמובן שהכל עדיין סודי). אנחנו מאושרים ביחד, ואפילו חשבנו להתעמת עם המשפחה ולצאת לאור עם סיפור האהבה שלנו.

אני מתלבטת אם לספר את זה או לשמור אותו בסוד עד שיהיה לנו מספיק כסף כדי לברוח ביחד לחו"ל.

והייתי רוצה שבעזרת התגובות תעזרו לי לקבל את ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי.

אוהבת אותכם :]