אתם בטח ממש כועסים...
אבל אני עדיין בתקוות שיש כאלה שישמחו שהפרק עלה סוף סוף...
אני לא יודעת למה פשוט אין לי השראה!! אין לי מה לכתוב... אני אראה אולי אני עוד אחזור לעדכן הקבוע... אולי תחזור לי ההשראה ^.^
הכול היה חשוך. ליזה הסתכלה סביב. היא לא ידעה איפה היא.
"ביל?" היא אמרה בפחד. נשמע רעש.
היא הסתכלה סביב בפחד. "ביל!" היא צעקה.
"אני פה.." נשמע קולו של ביל מרחוק.
ליזה הסתכלה לכיוון הקול. "ביל! איפה אתה?"
"אני פה, ליזה.."
היא החלה לרוץ לכיוון הקול. "ביל, תעזור לי!"
"אל תדאגי ליזה.."
ליזה רצה ורצה. הכול היה חשוך מידי. היא פחדה להיתקל במשהו. "ביל!! איפה אתה?!"
"בואי אליי.. ליזה..." הקול שלו נשמע קרוב יותר.
היא נעצרה, מתנשפת. "ביל, תעזור לי!"
"בואי, ליזה.."
לפתע נדלקו אורות. היא עמדה בחדר מלא מראות. היא הסתכלה קדימה. "ביל?"
"ליזה." נשמע מאחוריה קול. היא הסתובבה, וראתה את ביל. "ביל!"
היא רצה אליו, ונתקלה במראה. "ביל..?"
"ליזה, בואי אליי."
מכל מראה השתקפה אליה בבועתו של ביל, מסתכלת אליה. ליזה רצה אל כל מראה, מסתכלת ונוגעת בכל מראה קרה. "לא, לא... ביל!!"
היא התרחקה מהמראות, והתיישבה על הרצפה. "ביל.. ביל, בבקשה, תעזור לי!"
כל ההשתקפויות הסתכלו עליה, והיא הסתכלה סביב. היא רצתה לצאת משם, היא רצתה למצוא את ביל האמיתי ולחבק אותו. היא הסתכלה על הרצפה, וגילתה שהיא בוכה. היא פחדה.
לפתע היא ראתה זוג רגליים נעמדות מולה. היא הסתכלה למעלה, רואה את פניו של ביל, מסתכלים עליה בחיוך. היא הזדקפה, מרימה את ידה, ומושיטה אותה אל עבר ביל.
אבל כשרצתה לגעת בו, הוא נעלם. "לא.."
"לא, לא, ביל!!!" היא צעקה. "תחזור, תחזור... אני צריכה אותך.."
היא פקחה לאט את העיניים, והסתכלה סביב. הכול היה סיוט. היא הסתכלה סביב, והבחינה בכך שהיא בחדר, בבית חולים. היא הסתכלה ימינה, וחייכה. ביל ישב על כיסא, מכוסה בחלוק לבן, ישן. היא הסתכלה על ידה. רובה הייתה מכוסה בתחבושות. היא נזכרה במה שקרה. הפיצוצים, נאראקו, ו... קאי וטניה! היא חייבת לדעת מה קרה להם.
היא ניסתה לקום, אבל כל השמיכות שהיו עליה הקשו זאת, אז היא ניסתה להזיז אותן. כנראה הקימה הרבה רעש, כי לפתע ביל החל לזוז והוא פקח את עיניו.
"ל-ליזה! איך את מרגישה?" הוא שאל בדאגה.
"אני חושבת שאני בסדר." היא אמרה בחיוך. "תודה."
"על מה?"
"על זה שהיית איתי." היא ענתה, והמשיכה להסתכל עליו.
"אמ, לאן את מתכננת ללכת?" שאל ביל והסתכל עליה, שהייתה באמצע הניסיון להזיז את השמיכות מעליה.
"אני חייבת לחפש את טניה וקאי." אמרה ליזה, והמשיכה לנסות להזיז את השמיכות.
"היי, את לא זזה מהמיטה ברור לך? את צריכה לנוח אחרי מה שעברת. אני אלך לחפש אותם." אמר ביל והצביע על השמיכות.
"כן, אמא." אמרה ליזה, והניחה לשמיכות.
ביל גלגל את עיניו וצחק, יוצא מהחדר.
הוא הסתכל סביב, חושב איך הוא ימצא את טניה וקאי בבית החולים הענקי הזה. הוא צריך לשאול מישהו.
הוא עצר את אחד הרופאים. "אה, אדוני, אתה יכול לעזור לי, אני מחפש שני אנשים שנפגעו מהפיגוע, והם צריכים להיות פה." אמר ביל לרופא.
"אה, אני לא חושב שאוכל לעזור לך, תשאל במזכירות." אמר הרופא, מצביע לכיוון דלפק לבן שמאחוריו ישבו שתי בחורות.
"תודה.." אמר ביל והתקדם לעבר הדלפק.
הוא נעמד מול אחת הבחורות, ופתח את פיו לדבר, אבל היא הייתה מהירה ממנו. "א-אתה ביל קאוליץ." היא אמרה בהתרגשות.
"אה... כן, זה אני –"
"אפשר לקבל חתימה? ואפשר גם אחת בשביל סוזי?" היא אמרה והושיטה אליו פיסת דף לבנה ועט.
ביל עשה פרצוף מופתע. "אמ.. ברור, כן..." הוא אמר וחתם על הדף פעמיים, קורע אותו לשניים ונותן אותו אל הבחורה. היא בהתה כמה שניות בחתימה, ואז הניחה אותה מול פרצופה על שולחן העבודה שלה.
"אה, בעצם באתי לפה כדי לשאול משהו.." התחיל ביל.
"אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה!" אמרה הבחורה, מסלסלת את שיערה בעט.
ביל הסתכל עליה, מקווה שהיא תפסיק עם זה. "אמורים להיות בבית החולים הזה שני אנשים, בחורה ובחור.. שהם נפצעו מהפיגוע. אני צריך לדעת איפה הם, ומה קרה להם."
"אני מיד אבדוק בשבילך." היא אמרה וקמה, מתקדמת אל הארון מאחוריה, מזיזה יותר מידי את הישבן כשהלכה. ביל ראה מזווית עינו את הבחורה השניה, סוזי, מביטה בו כאילו הייתה מהופנטת. אחרי כמה שניות, הבחורה הביאה אל השולחן קלסר גדול, והניחה אותו על השולחן.
"מה השמות שלהם?" היא שאלה.
"אממ... טניה וקאי." הוא אמר.
"או... יש להם שמות משפחה?" שאלה הבחורה.
"אה... רק שניה, אני אברר את זה.. תחכי פה." אמר ביל, הסתובב והתחיל לרוץ. הוא שמע את הבחורה צועקת אחריו, "אני אחכה!"
"תחכי תחכי... אני לא נולדתי בשבילך.." מלמל ביל בשקט. הוא נכנס לחדר של ליזה. "ליזה... מה... השמות משפחה של טניה וקאי?" הוא שאל, מתנשף.
"של טניה זה גלוקליש, ושל קאי זה צ'ימינגו." אמרה ליזה, בוהה בביל בהפתעה.
"תודה." הוא אמר ויצא מהחדר, רץ לכיוון הדלפק. הוא נתקל בדלפק, וכמעט נפל אל עבר הבחורה שישבה מאחוריו, אבל עצר את עצמו בזמן. "טניה גלוקליש, וקאי צ'ימינגו." אמר ביל, מתנשף ומתנשם.
"ברור, כן, אני מחפשת." היא אמרה מיד, פותחת את הקלסר ומחפשת.
"טוב... קאי נמצא בחדר 506... וטניה בחדר 483." היא אמרה, מסתכלת בקלסר ואז מרימה את מבטה אל ביל.
"טוב, את החדר של טניה יהיה לי קל לזכור.." הוא מלמל לעצמו. "תודה." הוא הוסיף אל עבר הבחורה, והלך.
הוא נכנס לחדרה של ליזה, והתיישב על הכיסא. "אוקיי, אני יודע באיזה חדרים הם."
"יופי! אנחנו חייבים ללכת ולראות מה שלומם!" אמרה ליזה בחיוך גדול.
"הו לא! את לא הולכת לשום מקום. את חייבת לנוח!" אמר ביל.
"לא, ביל, אני חייבת ללכת ולראות מה שלומם! הם בטח גם דואגים לי!" אמרה ליזה בדאגה.
"אל תדאגי, אני אלך לבדוק מה איתם, ואני גם אגיד להם שאת בסדר." הוא אמר לה, ויצא מהחדר. הוא הספיק לראות אותה מחייכת.
הוא הסתכל על מדריך הקומות שהיה תלוי מול פרצופו, וגילה שהחדרים של שניהם למזלו נמצאים באותה קומה. קומה שביעית. הוא רץ אל המעליות. הוא נעצר לידן, והסתכל על הדף התלוי על דלת המעלית.
'המעליות לא עובדות, בשל תקלה במערכות החשמל. נא השתמשו במדרגות.'
"מה?! אתם לא רציניים!!" אמר ביל, מדגיש את העובדה שהוא נמצא בקומה השנייה. חמש קומות, ברגל. הוא הסתכל אל הדלת שמובילה את המדרגות.
"טוב, בשביל ליזה.." הוא אמר ונכנס. הוא עלה שתי קומות, והתעייף. אבל הוא חייב להמשיך. בצחקוק קל, הוא נזכר בקליפ של 'שפרינג נישט' ושהעלייה הזאת במדרגות וכל ההתנשפויות האלו, מזכירות לו את המדרגות שהוא עלה בקליפ. הוא המשיך לעלות ולבסוף הגיע למעלה. הוא הסתכל סביב, ומצא שני שלטים. הראשון, הצביע ימינה והיה רשום עליו 'חדרים 510-550'. השני, הצביע שמאלה, והיה רשום עליו 'חדרים 450-509'. ביל התכוון לפנות שמאלה, כשפתאום המעלית לידו נפתחה, וממנה יצא אדם שלפי זיכרונו של ביל, היה בקומה השנייה, ועמד ליד המעליות שלא עבדו.
"מה – איך – למה?!" גימגם ביל והצביע על המעליות.
האיש הסתכל עליו בבלבול מוחלט.
"איך המעליות עובדות?! לפני רגע הייתי בקומה השנייה והיה שם שלט שהמעליות לא עובדות!!" אמר ביל בהיסטריה.
"אוי, הם עוד לא הורידו את השלט הארור ההוא.. אני צריך להזכיר להם להוריד אותו." אמר האיש, והלך משם.
"סתם ככה עליתי חמש קומות ברגל... סתם ככה!" אמר ביל. הוא פנה שמאלה והתחיל ללכת, עיניו עוברות על מספרי החדרים, עד שהגיע לחדר מספר 483. הוא דפק על הדלת, ונכנס כשנשמעה תגובה חיובית מאחורי הדלת.
על המיטה ישבה נערה בלונדינית, עם מבט תמים. ביל זיהה אותה שאותה נערה שטום יצא איתה מהשירותים במועדון ההוא. הוא הסמיק.
"היי, אמ.. אני ביל." אמר ביל. הוא בטוח שליזה סיפרה לה עליו.
"אה, כן. ביל. שלום." היא אמרה בקול שקט. "אתה יודע אולי מה קרה לליזה?"
"כן, אני יודע.. היא נפצעה בידה, אבל היא בסדר. היא מאוד רצתה לבוא לבקר אותך ואת קאי, אבל היא חייבת לנוח.." אמר ביל בנימת אשמה קטנה. "אבל.. מה קרה לך?"
"אני רק נשרטתי מהזכוכיות שעפו שם.. קאי נפגע יותר רציני. הוא עדיין מחוסר הכרה." היא אמרה והביטה בידיה. ביל הבחין כעת בתחבושות המכסות את ידיה, וגם שם לב שהם בצבצו מתוך החולצה שלה, והבין שכל ידה וכתפה פצועות. על לחיה היו כמה פלסטרים.
"את יודעת אולי מה קרה לו?" שאל ביל. "ליזה רוצה מאוד לדעת, היא דואגת לכם."
"אני שמעתי את אחד הרופאים מדברים על זה. הוא נפגע מכדור בכתפו, וברגל. אבל הם הצליחו להציל אותו. הוא ישאר פה משהו כמו חודש.. ככה הבנתי."
"אה.. ליזה תהיה עצובה.." אמר ביל באיטיות.
"ומה קרה לך?" שאלה טניה.
"לי לא קרה כלום, אולי קצת הלם. הדם זה של ליזה.. אפשר להגיד שעזרתי לה, והרחקתי אותה ממקור הפיצוץ." אמר ביל, מרגיש את לחיו בוערות.
"אה, זה... מאוד מתחשב מצידך.." היא אמרה בהתפעלות. "תגיד..."
ביל הביט בה.
"אתה מכיר את... טום, נכון?" היא עשתה הפסקה גדולה לפני שאמרה את שמו של טום.
ביל הנהן. "הוא אחי התאום."
"אה.." היא אמרה. "תוכל.. תוכל למסור לו ד"ש ממני?" היא שאלה בהיסוס.
ביל הסתכל עליה. הוא היה מציע לה לא לבקש את זה. היא לא הבינה שהיא הייתה רק סטוץ. ביל נשך את שפתו, הוא לא יכול לשבור את ליבה. "כן, ברור."
"אני חושבת שכדאי שתלך להגיד לליזה שאנחנו בסדר, אחרת היא תשתגע." אמרה טניה בצחקוק.
"אה! כן, בטח.." אמר ביל, יוצא מהחדר. הוא התקדם אל עבר חדר 506, מחפש אותו בעיניו. כשמצא אותו, הוא פתח את הדלת קצת, מביט לתוך החדר. הבחור שהיה על המיטה היה מחוסר הכרה. זה וודאי קאי.
הוא נכנס, סוגר אחריו את הדלת. הוא התקדם, והסתכל על פניו של הבחור. כל פניו של ביל החווירו, וליבו כאילו החסיר פעימה.
הבחור הזה.. זה הבחור שגירש אותו מהמלון של ליזה. זה הבחור שאמר לו ש'אין כאן שום ליזה'. זה הבחור שלא רצה שהוא ייפגש עם ליזה. ביל הסתובב מהר ויצא מהחדר. הוא התקדם מהר לעבר המעליות, והזמין מעלית. הוא ירד מהר לקומה השנייה, הולך לאט אל עבר חדרה של ליזה. הוא נכנס לחדרה. היא הסתכלה עליו במבטה הנוקב.
"מה קרה איתם? הם בסדר?" היא שאלה.
"אני חושב, טניה סיפרה לי מה קרה. היא נפצעה מזכוכיות בידה ובכתפה, וקאי נפגע מכדורים בכתף וברגל. הוא מחוסר הכרה." אמר ביל.
"אני רוצה לראות אותם.." אמרה ליזה.
"לא, את חייבת להישאר פה ולנוח. מחר תוכלי ללכת." אמר ביל. הוא התיישב על הכיסא שלו, ושיחק ברוכסן של אחד הכיסים שלו.
"ליזה, אני צריך לספר לך משהו." הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה.
"מה?" היא אמרה, מסתכלת על פניו.
"זוכרת.. את היום ההוא, שם במלון שלי?" הוא שאל.
"כן." היא אמרה באיטיות.
"אז.. מוקדם יותר הייתי במלון שלך. ו... חיפשתי אותך. אני חושב שהיינו יכולים עוד להיפגש, כי זה לא מלון כזה גדול, אבל.." הוא התחיל לספר.
ליזה חשבה שהיא יודעת לאן הוא חותר.
"הגיע איזה בחור יפני, והוא התחיל לצעוק עליי ולהתרגז, ואמר לי שאין במלון הזה שום ליזה, ושאני אסתלק משם. והתחלנו לריב, והוא התחיל לדחוף אותי לכיוון היציאה." אמר ביל. "זה היה החבר הזה שלך, קאי."
"ידעתי." היא אמרה. "המזכירה במלון שלנו סיפרה לי משהו כזה. אני לא מבינה למה קאי עשה את זה!"
"אני גם לא יודע." אמר ביל.
לפתע נשמע רעש של המון אנשים מהצד השני של החדר. כמה אנשים רבו שם.
"מה קורה שם - ?" אמרה ליזה.
"ששש... בואי ננסה להקשיב!" השתיק אותה ביל.
"... חייב להיות כאן!" נשמע קול מוכר מאוד, כעסני וזועם.
"אדוני, אל תרים את קולך, חיפשנו בכל בית החולים, והוא לא נמצא פה." אמר קול אחר, לא מוכר בכלל.
"אבל זה לא להיות! לא יכול להיות שאח שלי לא נמצא פה!! הוא פה, אני יודע, אני מרגיש!" נשמע קול אחר, מוכר עוד יותר. "לא ייתכן שהוא היה במקום הפיגוע, בזמן הפיגוע, ושהוא לא נמצא כאן!!"
"אנחנו נוכל להמשיך לחפש, אם תרצו –"
"ברור שאנחנו רוצים!!" צעק הקול המוכר הזה, הקול של –
"טום!" אמר ביל, ורץ אל הדלת פותח אותה.
כמעט מיד התנפל עליו מה שנראה בהתחלה כגוש ראסטות היסטרי, אבל זה היה רק טום. הוא חיבק את ביל חזק, אולי חזק יותר ממה שהוא היה צריך.
"טום – אחחח – אתה חונק – אה – אותי.. !" נשנק ביל מתחת למחיצה הזאת שנקראה אצל טום חיבוק.
"ביל – אתה בסדר? לא קרה לך כלום?" ביל ראה את דיוויד. אחרי שטום שחרר אותו סוף סוף, דיוויד ניגש אליו, וחיבק אותו גם הוא, אך יותר חלש. גם גיאורג וגוסטב היו שם, ודוניה, ונטשה, וגם טובי. כולם חיבקו אותו בתורם, שואלים אותו אם הוא בסדר ואיך הוא מרגיש.
"מה יש לכולכם? אני בסדר, לא קרה לי כלום! למה אתם כאלה היסטרים?" אמר ביל בבלבול.
"טוב, דבר ראשון אתה מאוד חשוב לנו, אז אנחנו דואגים לך, דבר שני..." אמר טום. "התקשרנו אל בית החולים, וביקשנו שיחפשו אותך, כי ידעתי שהיית בקניון. הגעתי לשם בעצמי לחפש אותך. מצאנו ממך רק את זה."
טום הרים את ידו, והראה לביל חתיכת בד מלאה בדם, וביל הבחין שזאת אותה חתיכה שנקרעה מחולצתו. ביל החל לצחוק.
"טוב, עכשיו זה ברור למה דאגתם כל כך..." הוא אמר תוך כדי צחוק.
"מאיפה הדם?" שאל אותו דיוויד והצביע על פיסת הבד, ועל חולצתו.
"זה מליזה, היא זאת שנפצעה." אמר ביל.
"מי זאת?" שאל דיוויד בבלבול.
"אהה... היא ידידה שלי, היא שמה." אמר ביל והצביע על הדלת של חדרה של ליזה. הייתה שתיקה של כמה שניות, ואז ביל הסתכל אל כולם. "אמ... זה יפריע לכם.. אם אני.." הוא מלמל והצביע על החדר של ליזה.
"לא, לא.. לך." אמר דיוויד.
ביל נכנס לחדר של ליזה, וסגר את הדלת. הוא הסתכל עליה. "זה.. רק טום וכל השאר.. הם דאגו לי." הוא הסביר לה.
הוא התיישב על הכיסא, והתקרב אל מיטתה של ליזה.
"את בטוחה שאת מרגישה יותר טוב?" שאל ביל.
"כן." אמרה ליזה. "ביל.."
"מה?" הוא שאל.
"היה לי.. סיוט." היא אמרה.
"משהו מפחיד במיוחד?" הוא שאל עם חיוך.
"אני לא יודעת.." היא ענתה. "אתה היית שם."
"אני הסיוט?!" הוא אמר בהפתעה.
"לא, לא!" אמרה ליזה וצחקקה. "היה חשוך.. וקראתי לך. שמעתי אותך, אבל לא ראיתי כלום."
"ומה קרה אחרי זה?" שאל ביל, מתקרב אליה.
"התחלתי לרוץ אחרי הקול שלך. פחדתי." היא אמרה.
"פחדת ממני?" שאל ביל.
"לא! אני לא יכולה לפחד ממך.." אמרה ליזה. "אני לא רוצה לפחד ממך. אני לא רוצה שתלך. אני לא רוצה לאבד אותך. אני יותר מפחדת לאבד אותך, שתלך."
ביל הרגיש את הלב שלו הולם במהירות.
"ומה קרה אז?" הוא שאל.
"היה אור. והייתי בחדר עם מראות." היא סיפרה, מסתכלת בעיניו. "ושמעתי אותך. הסתכלתי קדימה וראיתי אותך. אני חושבת שרצתי אלייך."
הם היו קרובים.
"ונתקלתי במראה." היא אמרה. עיניו הפנטו אותה. "אתה היית בכל מקום. בכל מראה. רציתי לגעת בך, אבל נגעתי במראות."
"את רצית לגעת בי?" שאל ביל בהתרגשות.
"כ-כן." היא ענתה. "פחדתי, לא מצאתי אותך. לא ידעתי איפה אתה. ואז, באת. והפעם לא היית מראה. חייכת אליי, ורציתי לגעת בך, אבל נעלמת. ביקשתי ממך שתחזור."
"אבל.. חזרתי." הוא אמר, מרגיש את הנשימה שלה על שפתיו.
"ואתה לא יודע עד כמה שמחתי כשהבנתי שהכל היה סיוט." היא אמרה. "אני שמחה שאתה כאן."
ביל חייך. היא שמחה שהוא כאן, היא רוצה לגעת בו. היא ביקשה שיחזור, היא לא רוצה שהוא ילך! היא לא רוצה לאבד אותו... היא מפחדת לאבד אותו.
"תעצום את העיניים." היא אמרה לו.
"לעצום – ?" התחיל ביל.
" – את העיניים." היא השלימה.
הוא הנהן, וסגר את עיניו. החושך סגר עליו. הוא הרגיש את הנשימה שלה מתקרבת, והוא ידע שזה יקרה. היא לקחה אוויר, ביל שמע את זה. ואז... שפתיה נישקו את לחיו. ביל חייך. הוא פקח את עיניו, והיא ישבה על המיטה, רחוק ממנו. ביל הסתכל עליה, וחייך. היא חייכה אליו, ולקחה את ידו.
"אתה תהיה כאן מחר?" היא שאלה.
"ברור." הוא ענה. " אני אהיה כאן כל יום שאת תהיי כאן. אני אהיה כאן בשבילך."
"אני בטוחה שאני אחלים מאוד מהר כשאתה תהיה איתי." אמרה ליזה, מעבירה את אצבעותיה על ידו.
"אני חושב שאני צריך לחזור אל טום וכל השאר.. הם בטח מחכים הרבה זמן." אמר ביל. "תנסי לישון בינתיים, השעה מאוחרת. אני אחזור מהר."
ביל קם, והסתכל על ליזה. היא המשיכה להסתכל עליו. הוא הנהן, והצביע על השעון מולה. השעה הייתה חצות. "תישני. והפעם אני לא אטריד אותך בסיוטים. אני מקווה."
היא חייכה ונשכבה על הכריות. הוא כיסה אותה, והיסס טיפה. ואז, ליטף את לחיה בידו. "חלומות פז."
הוא יצא מהחדר, והסתכל. הם כבר לא היו שם. הוא ירד לקומת הקרקע, ומצא אותם יושבים על הספות ברחבת הכניסה. הוא רץ בשמחה אל טום, שישב רחוק מכל השאר, ונפל על הספה בחיוך.
"טומי!!" הוא אמר, מוחא כפיים.
"מה קרה? התנשקתם?" שאל טום בהתלהבות גדולה לא פחות מהתלהבותו של ביל.
"קרוב." אמר ביל בקרירות. "היא נישקה אותי בלחי!!" הוא אמר בהתרגשות, ממשיך למחוא כפיים.
"באמת?" שאל טום ופער את עיניו.
"כן, כן, כן!!" התרגש ביל. הוא קם ודילג לכיוון שאר הקבוצה. הבנאדם הראשון שראה היה דיוויד והוא התנפל עליו בחיבוק. "דיוויד!!! נכון שזה מקום מהמם??"
"ב-ביל?" שאל דיוויד בהפתעה גמורה. "אתה מרגיש בסדר?"
"אני מרגיש מעולה!" אמר ביל ופרס את ידיו למעלה. הוא דילג חזרה אל טום. "למה אתה יושב פה לבד? בוא אלינו!"
הוא תפס בידו ומשך אותו אל כל השאר. הוא לא שם לב לגמרי שהוא נפל כשהם הגיעו, והסתכל סביב אל כולם. "אני אוהב את העולם." הוא אמר.
טום קם, והסתכל על ביל. "אני חושב שהנסיכה שלך מחכה יותר מידי זמן."
"נכון, ליזה!" אמר ביל ורץ לכיוון המעליות. הוא הסתובב באמצע הדרך, ורץ חזרה אל טום. "דרך אגב, טומי, טניה שלחה לך ד"ש."
"טניה? מי זאת?" אמר טום.
"כבר שחכת?" אמר ביל ודפק באגרופו על ראשו של טום. "טניה, זאתי שנישקת במועדון? החברה הכי טובה של ליזה?"
פניו של טום החווירו. "היא... היא לא הבינה."
ביל הסתובב ורץ חזרה אל המעליות, והספיק להיכנס למעלית שנסגרה שניה אחרי שנכנס אליה. הוא עלה לקומה של ליזה. הוא נכנס לחדרה של ליזה, מציץ לעברה. היא נרדמה. הוא התקדם אליה בשקט, משתדל לא להעיר אותה. היא הייתה כל כך יפה כשישנה, כמו מלאכית. הוא התיישב על הכיסא שלו, מרגיש עייף מאוד. פניה של ליזה היו שלווים והוארו באור הירח, שחדר דרך החלון. ביל הסתכל על פניה בשמחה, ואז קם ועשה לעצמו קפה. כשהוא מערבב את החלב עם הקפה, לפתע ליזה אמרה את שמו.
"ביל.." היא מלמלה.
"מה?" הוא אמר מיד והסתובב. אבל היא עדיין ישנה. היא דיברה מתוך שינה. פניה כבר לא היו שלווים, והיא זזה ומלמלה את שמו.
"ביל.." היא אמרה עוד הפעם. ביל הניח את הכוס, והתקרב אליה. הוא ליטף את לחיה, מרגיע אותה. "שש.. אני פה, אל תדאגי."
ביל הסתכל ברווחה איך פניה נרגעו, והיא שכבה בשקט, חוזרת לישון בשלווה.
ביל הסתכל עליה, כשלפתע נזכר במה שאמר לטום. "אוי לא, לא הייתי צריך להגיד לו."
הוא מיד יצא מהחדר ורץ אל המעליות.
טום יצא מהמעלית, מתקדם אל חדר מספר 483. הוא ידע שהיא לא יושנת. הוא דפק על הדלת, יודע כבר מה יגיד לה. היא לא הבינה אותו נכון. היא הייתה רק סטוץ, לא יותר מזה. והיא הבינה משהו אחר. אבל לא, הוא הולך לנפץ לה את הבועה שלה, ולהסביר לה את המציאות. הוא נכנס לחדר, מסתכל עליה, ועל הבעת ההפתעה שלה.
"טום, אני –"
"לא, תני לי להסביר." הוא אמר. "לא הבנת אותי נכון. זה היה רק ללילה אחד, את היית רק ללילה אחד, אוקיי? לא משנה לי מה חשבת, פשוט אל תחשבי את זה, בסדר? אנחו לא ביחד ואף פעם לא נהיה ביחד. את מבינה את זה?"
"אבל.. חשבתי.." בעיניה היו דמעות.
"חשבת לא נכון! את היית רק סטוץ!" אמר לה טום, מגביר את קולו.
"לא, לא.. אני מקווה שהוא לא עשה לה כלום.." מלמל לעצמו ביל, מחכה למעלית. "נו כבר, איפה המעלית הזאת?!"
הוא דפק על הכפתור של המעלית. המעלית הגיעה אחרי כמה שניות וביל נכנס אליה במהירות. הוא לחץ על הכפתור של הקומה השביעית וחיכה. המעלית נסגרה, לאט מאוד.
"הם לא היו יכולים לבנות מעליות יותר מהירות?" אמר ביל בעצבנות.
הוא עלה, וכשהמעלית נעצרה בקומה השביעית הוא יצא ממנה עוד לפני שהדלתות הספיקו להיפתח עד הסוף. הוא רץ שמאלה, מקווה שהוא לא עשה טעות נוראית מידי.
"תיראי, לי היה רק רעיון אחד ומחשבה אחת כל הזמן הזה שפלירטטתי איתך, וזה היה רק להשכיב אותך כמה שיותר מהר!" צעק עליה טום.
"אז למה עשית את כל זה, למה בכלל התחלת איתי?! לא חשבת בכלל על מה שאני יכולה לחשוב?" היא אמרה לו בקול מתגבר, דמעות זורמות על לחיה.
"כי אני אוהב בנות, אני אוהב להתחיל עם בנות, זה מגניב וזה כיף! זהו, אני לא מתכוון לבזבז יותר את הזמן שלי עלייך." הוא אמר והסתובב אל הדלת.
"אז אתה פחדן, פחדן סנוב ומנופח, שחושב רק על עצמו ומפחד מקשרים רציניים!" היא אמרה לו.
טום קפא במקומו, מקמץ את ידו אל אגרוף. הוא הסתובב אליה, מתקדם אליה לאט.
"איך קראת לי?" הוא אמר לאט. בעיניה נראה הפחד.
היא שתקה.
"איך קראת לי?" הוא חזר על השאלה.
היא הסתכלה על פניו הזועמות.
הוא תפס בידה בחוזקה, מסתכל על פניה המפוחדות בזעם. "תגידי לי, איך קראת לי?!"
לפתע נשמעו קולות ריצה, ולחדר נכנס ביל, מתנשף ומתנשם. "טום, לא!"
הוא רץ אל טום, תופס בידו ומשחרר את טניה. "אני מצטער," הוא אמר לטניה.
"טום, תירגע. בוא, אנחנו הולכים." אמר ביל, מושך את טום לכיוון הדלת. הוא פנה אל טניה, ממשיך לדחוף את טום. "אני ממש מצטער על מה שקרה כאן, אני מקווה שלא תחשבי עליי מה שאת חושבת כרגע על טום."
היא הסתכלה על טום וביל בעיניים דומעות, לחיה מנצנצות מהדמעות שזרמו לפני דקה עליהן.
ביל המשיך לדחוף את טום אל מחוץ לחדר, מוציא אותו וסוגר את החדר.
"בוא, אנחנו הולכים למלון." אמר לו ביל. הם התחילו ללכת לכיוון המעליות. "מה חשבת לעצמך?! יצאת מדעתך? אתה יודע איך העלבת אותה?!"
"זה לא משנה לי. אני לא רוצה שהיא תחשוב שהתחלתי איתה כי אני אוהב אותה או משהו כזה. היא הייתה רק סטוץ." אמר טום בזעם. "וחוץ מזה, היא קראה לי פחדן."
ביל שחרר צחוק חזק. "בגלל זה התעצבנת עליה? רק בגלל שהיא קראה לך פחדן?! בוא נודה, טום, היא אמרה את האמת."
"מה?!" אמר טום כשהם נכנסו למעלית. "אתה מסכים איתה? חשבתי שאתה תהיה בצד שלי!"
"לא, טום. אני אף פעם לא אהיה עם זה שמכה נשים, לפי מה שאני ראיתי." אמר ביל והסתכל עליו ברצינות. "אפילו אם הוא אחי התאום."
טום הסתכל על הרצפה. הם הגיעו לקומת הקרקע, יצאו מהמעלית והתקדמו לכיוון היציאה. כל הצוות כבר הלך. הם נכנסו שניהם למכוניתו של טום, ונסעו בשקט חזרה למלון. כשהגיעו למלון הלכו במהירות לחדרו של טום. ביל דאג שטום יילך לישון.
"טוב, אמ.. תתקשר אליי אם אתה צריך משהו." אמר ביל. "אני הולך."
"לאן?" שאל טום, מתיישב במיטתו.
"אני נשאר גם הלילה עם ליזה בבית החולים." אמר ביל. "אסור לי לעזוב אותה."
תגיבו, מי שיראה...
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
T.H Story || תה עם חלב 3=