2008. כנראה השנה של חיי עד כה. למדתי על עצמי ועל הסובבים אותי המון דברים חדשים. למדתי על אהבה, על חברים, על התבגרות, על המדינה.
למדתי לא לבטוח בכל אחד ושאסור להעניק את הלב, אבל גם שאי אפשר לשלוט בזה.
2008 , השנה שחצתה את כל הגבולות והמכשולים. השנה שהייתה מעבר לכל דימיון ופרועה יותר מכל שאר שנותיי יחדיו.
נשאר לי רק לאחל ש2009 תעבור מכשולים רבים יותר, תגיע רחוק וגבוה יותר, תחצה את הגבולים והשיאים ש2008 הציבה לה, ושתהיה חדשה.
חדשה, פרועה, מהנה, מלמדת, אהובה...
למרות שהתחלנו אותה, 7 מיליון תושבים, ברגל שמאל, אנחנו נצא מזה.
נצא מנצחים, עם חיוך ודמעה. חיוך שעשינו את זה, ודמעה על המחיר שנאלצנו לשלם לשם כך.
נאלצתי (ובחרתי במילה זו לא סתם) לחזור לבלוג האנונימי.
את היחידה שגורמת לי לבכות ולאחר מכן עוד מתלוננת על הדמעות שלי. אבל אני לא יכולה לשלוט עליהן. אני אעשה הכל כדי שהם יפסיקו, לא ייצאו משם. יישארו בפנים, כמו כל הרגשות שלי, אבל הן מתנגדות. הן חזקות ממני.
לפני כמה שנים הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה אותה בכיינית. שאני אפסיק. ולמען האמת הצלחתי. עד שהתבגרתי והתחלתי להתנגד לה. אני עדיין הילדה הממושמעת שהייתי, אבל פחות. יש לי דעה משל עצמי, גם אם לא שמים לב לכך.
כיום היא היחידה שגורמת לי לבכות. אבל לאחר כמה דקות היחידה שגם גורמת לי לחייך, לצחוק ולהרגיש אהדה על נסיונות הפיצוי שבאים לאחר מכן, בדרך כלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.