אמא יקרה.
כבר ימים אני מתכננת את המכתב הזה, אלייך.
אבל נחשי מה?
המקום היחיד שמכתב זה יופיע הוא כאן. בבלוג האנונימי.
ואת לא תקראי אותו. לעולם.
אפילו שבוע אחד, שאני אוכל להגיד "השבוע היה מעולה, מההתחלה ועד הסוף" לא יצא לי.
השבוע הזה התחיל בצורה מדהימה.
יום ראשון (תחפושות בבית הספר), שני-שלישי-רביעי (חופש מדהים), ויום חמישי.... בית ספר, אבל סביר.
נשארתי בחיים.
מה כבר ביקשתי, אמא?
מה?
אני לא ילדה בעייתית, לא דורשת הרבה, לא זקוקה ליותר מידי...
את יודעת כמה התאמצתי, כמה שיננתי, חשבתי, למדתי בע"פ, את מה שאני אומר לך? אבל אז וויתרתי..
התכוונתי לומר לך, לשאול אותך, למה את כל כך נהנת להרוס לי כל חיוך?
התיונים שלי הם טובים + , אני לומדת למבחנים, המורים מחבבים אותי, אני לא יוצאת כל יום שישי, אני חוזרת כשאת אומרת לי,
אני לא מסתובבת עם אנשים "לא טובים", אני מספרת לך (כמעט) כל מה שאני עושה, ואיפה אני נמצאת,
אני לא מעשנת ולא שותה (וגם אם כן - לא שהיית יודעת מזה)...
אני מספרת לך 99% מהאמת. אני מספרת לך יותר משאר האנשים שאני מכירה, וגם אם יש כאלה שמספרים יותר זה כי ההורים
שלהם "סטלנים". מבינים, זורמים, מחייכים, צוחקים...
(כשני שומעת על הורים כאלה בא לי לצעוק. לבכות. לברוח. לאמא שלי אני מספרת פרטים כאלה ואחרים, ואחרי זה מצטערת על כך,
כמו עכשיו, היא משתמשת בזה נגדי. )...
ועדיין.
את דואגת כאילו אני בת 3.
ואז עוד אומרת לי "אבל הרשתי לך בכלל ללכת!!"
כשאני ניגשת אלייך, בחיוך קטן, ומציגה לך את כל הסיבות שבגללן לדעתי אני צריכה ללכת לשם,
את אפילו לא מסתכלת עליי, ממשיכה להביט בטלוויזיה, אני רואה את זווית פיך מתעקמת, והמבט של מיושר אליי.
- כן, הנה עוד צעקה בדרך אליי -
את מתעצבנת ומתחילה לצעוק עליי.
אני לא שולטת על זה. הדמעות בורחות מעצמן.
ואני מנסה להסביר לך בשקט ובעדינות, שלא באתי לריב. לא באתי לצעוק. באתי לבקש, להתחנן, להתפלל...
אמא.
מה כבר ביקשתי? מה כבר רציתי?
רק לא לבכות עוד הפעם.
הידעת שאת היחידה שמוציאה ממני כאלו שלוליות של דמעות?
לא רק שלוליות.. את היחידה שמוציאה ממני דמעות.
חברות אומרות דברים והם יכולים לעבור לי ליד האוזן, כמו כדור שנורה מאקדח, אבל את...
את פשוט עקשנית.
כבר וויתרתי לך היום, החלטתי שאפסיק לרגע להיות עקשנית.
ואז חייכת אליי את "חיוך הניצחון-ליגלוג" שאני כל כך שונאת, ואמרת "הרכנת את הראש וקיבלת שכל?"
לא היה לי כוח אפילו לחייך.
המכתב הנוכחי אפילו לא הזכרתי איך את מתייחסת למראה שלי, לציונים שלי, ואל כל השאר...
היה לי חשוב לפרוק את זה מעליי, אמא.
תודה.
אוהבת המון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.