אני חושבת עליך פחות ופחות.
אני חושבת על הפעם האחרונה שהתנשקנו, שהתארינו בתור זוג.
ואומנם, אני זאת שניתקתי את הקשר שלנו, אבל לא ראית אותי אחרכך.
אמרו לי ששברתי לך את הלב. אנשים אמרו שהיינו ההוכחה ל"הפכים נמשכים". רמזו לי שאתה אוהב אותי, ושעשיתי צעד מכוער.
התחלתי להיות מושפעת מהאנשים שאמרו לי את זה.
בכיתי לעיתים קרובות יותר.
נעשיתי דיכאונית. לא האדם שהכרתי כל חיי.
בהתחלה עוד דיברתי עלייך רוב הזמן, עם החברות הטובות. שמכירות אותי טוב מאוד.
עם הזמן ראיתי שהנושא מתחיל לעצבן, והתאפקתי.
שמרתי את המחשבות לעצמי.
את המחשבות על האם המשכת? אתה עדיין מרגיש משהו כלפיי?
זה לא שסיפרתי אותן קודם לחברותיי.. רק רמזתי..
ורוב הזמן שחשבתי את אותן מחשבות, קיוויתי שאתה עדיין חושב עליי.
עדיין אכפת לך ממני.
אולי.. אבל רק אולי.. אתה עדיין אוהב אותי?
ולמרות שאני זאת שנפרדתי, חשבתי עלייך כל יום.
חשבתי עלינו מתחבקים, מדברים, חולקים בשירים ומתנשקים.
וכל פעם שחשבתי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי. אם זה כשאני לבד בחדר מול המחשב או בלילה במיטה.
כל דבר הזכיר לי אותך.
סרטים בהם הגיבורים מתנשקים נשיקה אמיתית, מאהבה, השירים ששלחת לי, המוזיקה ששמעת....
התגעגעתי לנשיקות שלנו.
לדרך שבה אמרת לי שאתה אוהב אותי...
אני כבר לא מתגעגעת אלייך, ולא הייתי רוצה לחזור.
השתנת.
אני חושבת שבעבר השתנת בשבילי, ועכשיו חזרת לסורך.
אהבתי את האדם שהיית.
אני לא אוהבת את הבנאדם שאתה עכשיו.
אבל אני מתגעגעת לזמנים ההם.
לאדם שהיית, בשבילי. ואולי רק כי עשית את זה בשבילי?
ואומנם, התקשתי לבטא את עצמי איתך, אבל זה רק כי אהבתי אותך באמת. הראשון שאהבתי באמת.
אך נהנתי מכל רגע איתך,
ומהעובדה שהיית שם בשבילי, תמכת, אהבת, הבנת, חיבקת...
אולי הייתי חוזרת לזמנים ההם,
אולי לא.
אבל היום, אני מחפשת לי אהבה חדשה.
The Butterfly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.