we walked the street
to the beat
hand in hand you and me
smiling faces so in love
hoping they all could see
that we belonged together
you and me against the world
but we found out the hard way
that it wasn't meant to be
now it's you and her I see
מצאתי את עצמי שומעת את השיר הזה של Anouk ומתחברת לכל מילה.
אני מרגישה כאילו עברו שנים מאז שהתחברתי לאחרונה לשיר ככה.
השתנתי. כמו כל אדם אחר שאני מכירה.
יותר קל לי להרגיש שינאה. יותר קל לי להגיד מילים שאי אפשר לקחת בחזרה. מילים כמו "אני שונאת אותך" , "זה מכוער" ועוד..
ואני לא אומר לאדם בפנים שאני שונאת אותו, אני לא מרושעת, אבל מחשבות זורמות להן כמו נהר.
פעם היה שם סכר, עצר אותם והחזיר אותי למציאות, להיגיון שהסביר לי שזאת טעות והכל עוד יסתדר. אבל היום דבר לא עוצר את המחשבות ההן. הן פשוט שם.
בכל התקופה האחרונה בכיתי בגלל שני אנשים בעצם.
בגללו (ואולי גם בגלל עוד אנשים שקשורים אליו.) ובגללה. מי זאת היא? היא אמא שלי. משפחה נורמלית למדי.
ורק בגללה אני יכולה לבכות בגיל 16 כמו בגיל 6 מאותן סיבות טיפשיות, התפרצויות זעם וכעס בלתי נשלט. אבל יותר קל לי כיום להרגיש שינאה אליה. אני כבר לא מוצאת את המחשבות שרומזות לי שזה טיפשי. היא הרי גידלה אותי. חינכה אותי. עשתה את מה שטוב בשבילי לדעתה. בכיתי היום כמו תינוקת קטנה. אחרי הרבה זמן שהרגשתי שאיני יכולה לבכות, בכיתי. ולא היה אכפת לי כלל וכלל שהיא מסתכלת ושופטת ולא מבינה.
הרגשתי משוחררת כל כך, שהכל עוד יכול לקרות. הרגשה מעולה למדי.
הייתה את התוכנית הזאת בערוץ 10, "בעירום מלא" (ללא שום רמיזה סוטה).
על נשים שלא מרגישות נוח עם עצמן והגוף שלהן...
התחברתי להרבה דברים שהיא אמרה שם. למרות שמעולם לא הייתי ה"דחוייה" (רק הרגשתי כך.)
"זאת מי שאני. ולמדתי לחיות עם זה. אבל לאמא שלי זה תמיד הפריע"
רק לא הבנתי איך היא לא משתגעת כשהיא לא יוצאת מהבית, הבועה הפרטית שלה, במשך שבועות...
The Butterfly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.