The Butterfly’s Wings אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. (הנסיך הקטן) | |||||||
דפים: | |||||||
| 815 |
|
הבלוג משוייך לקטגוריות:
מגיל 14 עד 18 © הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Butterfly. אלא אם צויין אחרת האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Butterfly. ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר) |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.
לשמוע את זה לדעתך לא כואב? זה לא מייסר אותי, שורף אותי מבפנים החוצה, כל פעם שאת אומרת את זה, ומסתכלת עליי במבט הזה, לא מסירה את העיניים מהצלחת שלי, מהפה שלי, מהאוכל שנכנס אליו. לי לא כואב , לשמוע כל פעם את הצחוק הזה שלך, כשמידי פעם במקרה את רואה אותי בלי חולצה וכדומה? לראות את המבט הנדהם בעינייך, ולשמוע את הצחוק הזה, הצחוק המלגלג הזה? את חושבת שאני לא רואה את זה בכל יום? כל יום אומלל, אני לא מסתכלת במראה ורואה את הגועל נפש הזה? את הבטן הגדולה, הפנים הרחבות? התפלאי, אני רואה. עוד לא התעוורתי מ"יופייך המסנוור", אמא. הפסיקי להציק לי בקשר לאיך שאני ניראת. הפסקי להציק לי בקשר לאוכל שאני אוכלת, הפסיקי להציק לי בקשר למי שאני. כי לא תצטרכי זאת יותר. אני אעשה את המאמץ, המאמץ שלא הייתי מסוגלת לו עד היום, ואפסיק לאכול. "הגיעו מים עד נפש". כן מפריע לי המראה,(תתפלאי), אבל לא עד כדי דמעות. רק את מצליחה להוציא אותן ממני. כל יום מחדש. כמו היום, שישבנו יחדיו לארוחת צהריים, רק אני ואת. כשסיימת קמת והתחלת לעשות משהו, אחרכך הסתכלת עליי, בפליאה ואמרת "כבר סיימת? כל כך מהר?" . לא אכלתי מהר. כלל וכלל. ועוד לא סיימתי. מילמלתי משהו, ואת התחלת להרצות לי. על כך שזה לא בשליטתי, ואת מזכירה לי רק על מנת להביא לידיעתי. ואז התחילו הדמעות. גם בזה אני לא שולטת. (וזה דבר שמעולם לא הבנת ולעולם לא תביני. שהרבה פעמים אני לא שולטת בזה) התיישבת והתחלת להגיד כמה שזה כואב לך, כמה שזה לא נעים לך אבל.. ושוב התחלת. כאילו לא למדת לקח. אחרי כמה פעמים כאלו, התעצבנתי, לא עמדתי בזה. אמרת לי להפסיק לבכות. מה עוד לא למדת? מכתה ה' או ו' אני הילדה שמביאה כריך בריא לבית הספר, הילדה שמודעת למראה שלה ומודעת לעניין הקלוריות, השומן והסוכר. ועדיין, עכשיו, אחרי כל אותן שנים, לא למדת שאני בוכה, ולא שולטת בזה? (אמא ש"מכירה את הבת שלה"? כן בטח) אמרתי חזק וברור "תעזבי אותי לעזאזל". כבר לא התאפקתי. לא יכולתי יותר. ואני לא מקללת לפני הוריי. אני מקללת בבית הספר לפעמים או ליד חברים, אבל לא בבית. כי אז אמא שלי תתחיל הרצות לי על משמעות הקללות ועל כמה שזה לא מנומס. אבל הפעם כבר לא התאפקתי. כמה פעמים בעבר החזקתי קללות בתוכי, והפעם פלטתי את הקטנה שבהם. אמרתי לה שאין לי יותר תיאבון. והיא התעצבנה. התחלתי להחזיר את האוכל למקמו והיא שוב התעצבנה. אמרתי לה שממילא לא הייתי אוכלת את זה, מה שהיה נכון, והיא רק שאלה "ממתי את לא אוהבת את זה?" (מאז שאת מכניסה לשם כל מה שאני לא אוהבת, אמא.) והלכתי. לשטוף את הדמעות, לבכות בלי שיביטו בי, ויסקרו כל דימעה, כלי שישפטו אותי ואת הדרך בה אני ניראת, בלי שיסתכלו עליי כלל. ישבתי ובכיתי. לאחר כמה דקות נרגעתי. ואז גם הוא נזכר להתעצבן. כאילו הכל סובב סביבו. התעצבן שאף אחד חוץ ממנו לא מוציא את הזבל ושהוא היה צריך להתכופף ולהרים זבל כי השקית עולה על גדותיה. יופי לךָ. בהתחלה צעק מהמטבח כמה משפטים עליה ואז נכנסתי למטבח לשטוף את הכלים והוציא הכל עליי. התחלתי לשטוף את הכלים והוא עמד והסתכל. התחיל להיות נחמד, כרגיל. כשהיא נכנסה למטבח ושאלה אותו מה הבעיה הוא התעצבן שוב. התחיל לצעוק בקולי קולות. כאילו היא בגדה באמון שלו או דבר נורא אחר. (לא. רק זבל.). היא אמרה לו שאם הפח עולה על גדותיו אז שיתלה את השקית מחוץ לדלת, במתלה שהוא התקין לפני כמה שנים בדיוק למטרה הזו, והוא התעצבן. שהכל נופל מהפח. אז היא אמרה לו שיסדר את הפח ואז יתלה אותו. והוא התעצבן שהיא נכנסת למטבח ומתנפלת עליו. 