לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Butterfly’s Wings


אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. (הנסיך הקטן)

Avatarכינוי:  The Butterfly.

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2009    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הכל דרך הסלון.


 

אני לא אקום ואצא מהסלון. מה אני אעשה שם, בחדר, לבד?

אני אתחיל לבכות.

אני יושבת בסלון, בוהה במחשב, ממשיכה לעשות את מה שעשיתי.

ומצוטטת, כלומר, איך אפשר לפספס, עוד וויכוח שלהם.

אמא רגשנית, לא שוכחת את העבר... כמה צעקות לעברה וכבר אני שומעת איך הקול שלה רועד, על סף בכי.

ואבא רציני. עצבני בלי סיבה מיוחדת. מגן על ההורים שלו בוויכוח הנ"ל.

ואמא מגנה על סבתא. על אמא שלה. כי אבא כבר מזמן אין לה.

הם מתווכחים. שוב ושוב ושוב.

אבא אומר שבמשפחה נורמלית זה לא ככה.

אמא שוב פעם מגנה. ומחזירה מלחמה... כבר עם דמעות בעיניים.

שבמשפחה נורמלית ההורים שלו לא היו מתייחסים אליה ככה, לפני 25 שנה.

משפחה נורמלית..? אנחנו משפחה נורמלית..?

טוב.. כן.

אנחנו משפחה נורמלית.

בערך.

אבל זה לא אומר שאנחנו מושלמים.

אני לא יודעת איזו תמונה "משפחה נורמלית" תקועה לאבא שלי בראש,

אבל הגיע הזמן שהוא יתנער מזה.

זה שההורים שלו, והמשפחה שלו תמיד נראתה לו נורמלית, מושלמת.. פחחח.

אמא שומרת על קשר עם המשפחה שלה, הם אמא שלה, עם כל הצד ההוא שלה במשפחה,

פי 2 (לפחות) ממה שאבא שומר קשר, שלא נדבר עם כל הקרובים שלו, עם ההורים שלו.

הוא בא לבקר אותם פעם בשבוע-שבועיים. אמא אצל המשפחה שלה פעמיים בשבוע לפחות.

סתם קופצים להגיד היי או לשבת על איזו ארוחה שסבתא או מישהו הכין.

סתם כי היא התקשרה והזמינה אותנו דחוף לטעום.

 

עכשיו יש שקט.

הטלוויזיה על MUTE , אבא יושב קורא ספר, אמא נעלמה באחד החדרים.

סוף סוף נמאס לי מהשקט... נמאס לי מהמתח שיווצר ברגע שאמא תצא בחזרה לסלון.

להרגשה שהכל חזר להיות "נורמלי" ברגע שהיא תתחיל לדבר,

שלווה, נעימה, אולי אפילו מחייכת.

הכל יעלם. כל ההרגשה המכוערת שהייתה לפני זה.

כן, זאת אותה האמא מהפוסט הקודם, שכתבתי אחרי שעוד פעם היא צעקה עליי מסיבה כזאת או אחרת.

 

עכשיו אבא מטיף לי.. על כל מיני דברים..

אבל בטון הלא נעים. בטון שאני שונאת.

אם אני אענה לו, הוא יתחיל לצעוק. אז אני שותקת.

שותקת עד שאני אתעצבן.

אתעצבן ואתחיל לצרוח.

או לבכות.

אני קמה ויוצאת משם.

בדיוק כמו אמא.

שלא יתפלא שבסוף אני לא שם "בשבילו".

 

 

 

 

 

נכתב על ידי The Butterfly. , 27/3/2009 20:03   בקטגוריות אמא, הורים, אבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מכתב אלייך, אמא.


 

אמא יקרה.

כבר ימים אני מתכננת את המכתב הזה, אלייך.

אבל נחשי מה?

המקום היחיד שמכתב זה יופיע הוא כאן. בבלוג האנונימי.

ואת לא תקראי אותו. לעולם.

 

אפילו שבוע אחד, שאני אוכל להגיד "השבוע היה מעולה, מההתחלה ועד הסוף" לא יצא לי.

השבוע הזה התחיל בצורה מדהימה.

יום ראשון (תחפושות בבית הספר), שני-שלישי-רביעי (חופש מדהים), ויום חמישי.... בית ספר, אבל סביר.

נשארתי בחיים.

מה כבר ביקשתי, אמא?

מה?

אני לא ילדה בעייתית, לא דורשת הרבה, לא זקוקה ליותר מידי...

את יודעת כמה התאמצתי, כמה שיננתי, חשבתי, למדתי בע"פ, את מה שאני אומר לך? אבל אז וויתרתי..

התכוונתי לומר לך, לשאול אותך, למה את כל כך נהנת להרוס לי כל חיוך?

התיונים שלי הם טובים + , אני לומדת למבחנים, המורים מחבבים אותי, אני לא יוצאת כל יום שישי, אני חוזרת כשאת אומרת לי,

אני לא מסתובבת עם אנשים "לא טובים", אני מספרת לך (כמעט) כל מה שאני עושה, ואיפה אני נמצאת,

אני לא מעשנת ולא שותה (וגם אם כן - לא שהיית יודעת מזה)...

אני מספרת לך 99% מהאמת. אני מספרת לך יותר משאר האנשים שאני מכירה, וגם אם יש כאלה שמספרים יותר זה כי ההורים

שלהם "סטלנים". מבינים, זורמים, מחייכים, צוחקים...

(כשני שומעת על הורים כאלה בא לי לצעוק. לבכות. לברוח. לאמא שלי אני מספרת פרטים כאלה ואחרים, ואחרי זה מצטערת על כך,

כמו עכשיו, היא משתמשת בזה נגדי. )...

ועדיין.

את דואגת כאילו אני בת 3.

ואז עוד אומרת לי "אבל הרשתי לך בכלל ללכת!!"

כשאני ניגשת אלייך, בחיוך קטן, ומציגה לך את כל הסיבות שבגללן לדעתי אני צריכה ללכת לשם,

את אפילו לא מסתכלת עליי, ממשיכה להביט בטלוויזיה, אני רואה את זווית פיך מתעקמת, והמבט של מיושר אליי.

 - כן, הנה עוד צעקה בדרך אליי -

את מתעצבנת ומתחילה לצעוק עליי.

אני לא שולטת על זה. הדמעות בורחות מעצמן.

ואני מנסה להסביר לך בשקט ובעדינות, שלא באתי לריב. לא באתי לצעוק. באתי לבקש, להתחנן, להתפלל...

אמא.

מה כבר ביקשתי? מה כבר רציתי?

רק לא לבכות עוד הפעם.

הידעת שאת היחידה שמוציאה ממני כאלו שלוליות של דמעות?

לא רק שלוליות.. את היחידה שמוציאה ממני דמעות.

חברות אומרות דברים והם יכולים לעבור לי ליד האוזן, כמו כדור שנורה מאקדח, אבל את...

את פשוט עקשנית.

כבר וויתרתי לך היום, החלטתי שאפסיק לרגע להיות עקשנית.

ואז חייכת אליי את "חיוך הניצחון-ליגלוג" שאני כל כך שונאת, ואמרת "הרכנת את הראש וקיבלת שכל?"

לא היה לי כוח אפילו לחייך.

המכתב הנוכחי אפילו לא הזכרתי איך את מתייחסת למראה שלי, לציונים שלי, ואל כל השאר...

היה לי חשוב לפרוק את זה מעליי, אמא.

 

תודה.

אוהבת המון.

 

נכתב על ידי The Butterfly. , 12/3/2009 23:13   בקטגוריות אמא, הורים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שנה וחדשה ואמא.


2008. כנראה השנה של חיי עד כה. למדתי על עצמי ועל הסובבים אותי המון דברים חדשים. למדתי על אהבה, על חברים, על התבגרות, על המדינה.

למדתי לא לבטוח בכל אחד ושאסור להעניק את הלב, אבל גם שאי אפשר לשלוט בזה.

2008 , השנה שחצתה את כל הגבולות והמכשולים. השנה שהייתה מעבר לכל דימיון ופרועה יותר מכל שאר שנותיי יחדיו.

נשאר לי רק לאחל ש2009 תעבור מכשולים רבים יותר, תגיע רחוק וגבוה יותר, תחצה את הגבולים והשיאים ש2008 הציבה לה, ושתהיה חדשה.

חדשה, פרועה, מהנה, מלמדת, אהובה...

למרות שהתחלנו אותה, 7 מיליון תושבים, ברגל שמאל, אנחנו נצא מזה.

נצא מנצחים, עם חיוך ודמעה. חיוך שעשינו את זה, ודמעה על המחיר שנאלצנו לשלם לשם כך.

 

נאלצתי (ובחרתי במילה זו לא סתם) לחזור לבלוג האנונימי.

את היחידה שגורמת לי לבכות ולאחר מכן עוד מתלוננת על הדמעות שלי. אבל אני לא יכולה לשלוט עליהן. אני אעשה הכל כדי שהם יפסיקו, לא ייצאו משם. יישארו בפנים, כמו כל הרגשות שלי, אבל הן מתנגדות. הן חזקות ממני.

לפני כמה שנים הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה אותה בכיינית. שאני אפסיק. ולמען האמת הצלחתי. עד שהתבגרתי והתחלתי להתנגד לה. אני עדיין הילדה הממושמעת שהייתי, אבל פחות. יש לי דעה משל עצמי, גם אם לא שמים לב לכך.

כיום היא היחידה שגורמת לי לבכות. אבל לאחר כמה דקות היחידה שגם גורמת לי לחייך, לצחוק ולהרגיש אהדה על נסיונות הפיצוי שבאים לאחר מכן, בדרך כלל.

 

 

 

נכתב על ידי The Butterfly. , 17/1/2009 18:11   בקטגוריות הורים, אמא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



815
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Butterfly. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Butterfly. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)