אני לא אקום ואצא מהסלון. מה אני אעשה שם, בחדר, לבד?
אני אתחיל לבכות.
אני יושבת בסלון, בוהה במחשב, ממשיכה לעשות את מה שעשיתי.
ומצוטטת, כלומר, איך אפשר לפספס, עוד וויכוח שלהם.
אמא רגשנית, לא שוכחת את העבר... כמה צעקות לעברה וכבר אני שומעת איך הקול שלה רועד, על סף בכי.
ואבא רציני. עצבני בלי סיבה מיוחדת. מגן על ההורים שלו בוויכוח הנ"ל.
ואמא מגנה על סבתא. על אמא שלה. כי אבא כבר מזמן אין לה.
הם מתווכחים. שוב ושוב ושוב.
אבא אומר שבמשפחה נורמלית זה לא ככה.
אמא שוב פעם מגנה. ומחזירה מלחמה... כבר עם דמעות בעיניים.
שבמשפחה נורמלית ההורים שלו לא היו מתייחסים אליה ככה, לפני 25 שנה.
משפחה נורמלית..? אנחנו משפחה נורמלית..?
טוב.. כן.
אנחנו משפחה נורמלית.
בערך.
אבל זה לא אומר שאנחנו מושלמים.
אני לא יודעת איזו תמונה "משפחה נורמלית" תקועה לאבא שלי בראש,
אבל הגיע הזמן שהוא יתנער מזה.
זה שההורים שלו, והמשפחה שלו תמיד נראתה לו נורמלית, מושלמת.. פחחח.
אמא שומרת על קשר עם המשפחה שלה, הם אמא שלה, עם כל הצד ההוא שלה במשפחה,
פי 2 (לפחות) ממה שאבא שומר קשר, שלא נדבר עם כל הקרובים שלו, עם ההורים שלו.
הוא בא לבקר אותם פעם בשבוע-שבועיים. אמא אצל המשפחה שלה פעמיים בשבוע לפחות.
סתם קופצים להגיד היי או לשבת על איזו ארוחה שסבתא או מישהו הכין.
סתם כי היא התקשרה והזמינה אותנו דחוף לטעום.
עכשיו יש שקט.
הטלוויזיה על MUTE , אבא יושב קורא ספר, אמא נעלמה באחד החדרים.
סוף סוף נמאס לי מהשקט... נמאס לי מהמתח שיווצר ברגע שאמא תצא בחזרה לסלון.
להרגשה שהכל חזר להיות "נורמלי" ברגע שהיא תתחיל לדבר,
שלווה, נעימה, אולי אפילו מחייכת.
הכל יעלם. כל ההרגשה המכוערת שהייתה לפני זה.
כן, זאת אותה האמא מהפוסט הקודם, שכתבתי אחרי שעוד פעם היא צעקה עליי מסיבה כזאת או אחרת.
עכשיו אבא מטיף לי.. על כל מיני דברים..
אבל בטון הלא נעים. בטון שאני שונאת.
אם אני אענה לו, הוא יתחיל לצעוק. אז אני שותקת.
שותקת עד שאני אתעצבן.
אתעצבן ואתחיל לצרוח.
או לבכות.
אני קמה ויוצאת משם.
בדיוק כמו אמא.
שלא יתפלא שבסוף אני לא שם "בשבילו".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.