וואו מזמן לא עידכנתי..
אתה יודע שאתה כבר לא מעניין אותי?
אתה יודע שאני כבר לא מרגישה אלייך דבר אלא רק רחמים?
אתה יודע שאני עדיין קוראת, לעיתים רחוקות, (כאשר אתה מעדכן,,, פעם בשבועיים), בבלוגך, אבל לא מגיבה כי לא רואה סיבה לכך?
אתה יודע ששמתי לב, לעיתים רחוקות משהייתי רוצה, אך שמתי לב שלפעמים האייקון שלך נשאר בבלוגי? (כך אני יודעת שביקרת..)
אתה יודע שפעם בכיתי עלייך? כשהבנתי שיש לך חברה חדשה. ואחר כך עוד אחת.
אתה יודע שכשקראתי שאתה צריך חברה כמעט פרצתי בצחוק?
הבנתי כמה תמימה ונאיבית, טיפשה וקטנה הייתי.
הבנתי כמה אתה פוגע בכל מי שסביבך, ואני לא רוצה להיות אחת מהנפגעים.
אתה מודה בכך שאתה פוגע בכולם, ואז צוחק על כך.
אתה מבקש תשומת לב, כי זה כל מה שאתה צריך.
"קשה לי בחיים. החיים שלי קשים" והחיים שלי לא?!
החיים של אלה שמסביבך לא קשים? אבל הם מתמודדים עם זה ולא מתבכיינים כל היום,
לא הולכים ומוציאים את זה על אנשים אחרים תוך בקשה לתשומת לב.
ידידים או לא, כנראה שכבר לא ממש.
אמרנו שנישאר ידידים נכון? אז מה אתה פתאום בא ואומר לחברות שלי שהבטחתי שנישאר ידידים,
ופתאום אני כבר לא שומרת על קשר? אתה זה שלא שומר דום דבר.
רק אם זה מביא לך תשומת לב, אני רואה אותך מתקשר,
שולח הודעה או SMS...
אני לא כמוך.
יש לי מישהו אחר בלב, אבל אני לא מתבכיינת על זה או עושה משהו פזיז כמוך.
נמאסת.
ואתה לא מבין כמה.
כנראה שלא רק עליי.
הייתי פעם עיוורת. לאחרונה שמתי לב מי אתה באמת.
כשסיפרתי את זה צחקו לי בפנים. קראו לי נאיבית. עיוורת הם אמרו.
סיפרו שראו את זה כל הזמן אבל לא רצו לצער אותי...
תמכו בקשר שלנו.
כעת אני זאת שצוחקת.
מאחלת לך הצלחה בחיים.
אשמח לראות אותך בעוד כמה שנים, כשתגדל ואולי תתבגר.
אולי יהיה שם שכל במקום אוויר,
וחיוך אמיתי במקום שתמיד נמצא חיוך שטותי והרצון להציק ולהיות מדוכא.
The Butterfly.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.