אם כבר גשם אז עד הסוף. שבגשם הבא הוא יהיה לצידי. שנינו. אני והוא. מתחבקים בגשם. אני לא יודעת לאן זה יזרום. מקווה שיזרום בכללי. מקווה שבגשם הבא לא אהיה לבד. אני חייבת ספר לו. אני מרגישה שאני אתפוצץ. אני חייבת לספר לו. אבל מפחדת לצאת טיפשה. "להתפדח". לאבד את הקשר שלנו , קשר ידידות שהתפתח לאט לאט. אבל אני חייבת. רוצה להיות הכי כנה שיש. אמיתית. מפחדת שלא ירגיש כמוני. ואז... לאן ממשיכים משם? אם הוא יגיד לא? אם הוא לא מרגיש כמוני... אבל אם הוא כן? אם הוא כן והוא פשוט ביישן? הוא כבר הוכיח בעבר שביישנות זו אחת התכונות שלו. יחד עם הרגשנות והאופי המקסים. והמראה.
הגשם הזה גורם לי לתהיות בעניין. ואולי זה פשוט הזמן. אולי הגיע הזמן להפתח לפניו ולהיות כנה. לא לפחד פעם אחת. לא לפחד.
להיות. לנסות. לעשות. להרגיש. להגיד. לחייך.
אני רוצה להיות אחת מאותן הנועזות שעשו וניסו והיו ויודעות. עכשיו אני רק צריך להגיד לו, הלא כן?
לשאול אותו... אבל לא דרך תוכנה מטומטמת ומסך שמסתירים אותי, למרות שכך יותר קל , כידוע. אלא בפנים. לקחת אותו לצד ולשאול. להסתכן.
כמה קל זה נשמע...
גשם. עכשיו אתה מגיע?
The Butterfly.
לא נטשתי.