שלום לך,
אני מרגישה כה זקנה כאשר אני כותבת מכתב זה לך,
למרות שלעולם לא תדע שכתבתי אותו כלל, והתכוונתי אלייך.
אני מקווה שאינני "מרימה את האף" כשאני כותבת שורות אלו.
כי בעצם, זה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב אותן ולא להרגיש חרטה כל כל אות שמקלידות אצבעותיי.
כבר זמן מה שיש לי תחושה שאתה מרגיש.. רגשות כלשהם אליי.
וזה מעביר בי צמרמורת ורגשות אשם, כי אני יודעת שלעולם לא ארגיש אותו דבר כלפייך.
אולי זה כי אתה שכבה מתחתיי, למרות שאתה יודע מה אומרים, לאהבה אין גיל.
בעצם לא הוא הגיל מה שמפריד בינינו, ולא הביישנות.
השיחות שלנו, שלמדתי להיפתח בהן, ואתה, שלא מפסיק לומר לי שאני הידידה הטובה הראשונה שלך,
אתה התייעצת איתי על כל אותן בנות שאמרת שאתה מחבב, ובסתר ליבי חייכתי בהבנה.
אני יודעת מה היא התחושה פתאום "להתאהב" או "להידלק" על כל אדם שני שנותן לך חיבוק,
או מחייך אלייך חיוך רך.
ופתאום, התחלת להחמיא לי. על השער, על החיוך, על העיניים..
קיוויתי שאני מדמיינת. שאני סתם "מרימה את האף". ופתאום ביקשת ממני עצה.
מה עושים אם רוצים מישהו למרות שאין סיכוי, ואמרתי לך שאני לא יודעת.
הרגשתי כמו פקעת שעוד רגע תתפוצץ ותגיד לך שאני יודעת.
אני יודעת שאתה.. אתה.. אותי.
אמרת שזה מבאס, והמשכת להחמיא לי.
אני לא יודעת אם הנני צודקת, או סתם חולמת בהקיץ,
אבל לצערי אין לי מקום בלב לאיש מלבדו. לאיש מבלבד ההוא שנכנס ומסרב לצאת מליבי.
אני יודעת שאין לי איתו סיכוי, אבל חמוד, הוא עדיין בראשי.
עד שלא יבוא אחר, שייתפוס את מקומו, לא אפסיק לחשוב עליו,
ההוא ששיחק בי כמו ששיחק בכל שאר בנות מיני.
אל תתייאש למצוא מישהי חדשה,
D.