סתם בלוג....

הכל התחיל שלשום, כשהלכתי לרופא.

אני חשבתי שאני הולך אליו לבדיקה שגרתית, אבל כנראה שזה לא מה שהוא חשב.

ברגע שהגעתי שמתי לב שמשהו מוזר. קודם כל, לא היה בכלל תור, למען האמת, המקום נראה נטוש.

החלטתי להיכנס בכל זאת, שוטטתי במקום במשך חצי שעה עד שמצאתי את חדר הרופא.

כשנכנסתי הרופא, ששמו הוא דוקטור הרפר, ישב על כיסא המטופלים והמכשירים שלו בדקו אותו.

הוא ישב על הכיסא מגולגל ככדור, הכדור רטט, הרפר בכה.

למה הוא בוכה? אני מכיר את הרפר דיי הרבה שנים, הוא היה הרופא שלי מאז ילדותי.

לא מתאים לו לבכות.

אז מה קרה?

חששתי להתקרב לכיסא, אולי זה מטורף, אבל פחדתי שהכלים שלו יתקפו אותי, והוא, שהיה מקופל ככדור, בכלל לא ישים לב.

בסופו של דבר אזרתי אומץ, והתקרבתי לכיסאו בצעדים קטנים ואיטיים.

כשהגעתי מספיק קרוב, הושטתי את ידי ותפסתי את הסטטוסקופ.

ניסיתי למשוך אותו מדוקטור הרפר, אבל הממזר נדבק אליו חזק.

ניסיתי לשחרר אותו, אפילו העזתי וניסיתי למשוך את הסטטוסקופ אלי והרחק מהדוקטור.

אבל גם זה לא עבד. הייתי מיואש, לא ידעתי מה לעשות כדי לעזור לדוקטור הרפר.

ניסיתי לדבר אליו, אבל לא נראה שהוא שומע אותי.

ניסיתי למשוך את תשומת ליבו בכל מיני דרכים, אבל כלום לא עבד.

בסופו שלש דבר התקרבתי ונגעתי בו. ניערתי אותו, ניסיתי לשחרר אותו בכוח מהכדור שבו היה מגולגל.

אבל זה לא עבד. באותו רגע הייתי הרבה יותר מיואש ממקודם, אפילו שקלתי ללכת הביתה ולהשאיר אותו שם, ככדור על כיסא הטיפולים. אבל ידעתי שהמצפון שלי לא יניח לי.

באותו רגע שחשבתי לחזור הביתה, נזכרתי שיש לי טלפון ניד, ושאני יכול להתקשר להזעיק עזרה.

אבל כשהוצאתי אותו גיליתי שאין שם קליטה.

הייתי ממש מתוסכל, עד שבלי לחשוב זרקתי את הטלפון על הרצפה, למרבה הפתעתי הוא לא נשבר לרסיסים מיד, אלא קיפץ על כיסא הטיפולים והעיר את הרפר, שקפץ מיד מהכיסא במבט מבולבל.

"אני מאמין שזה שלך" הוא אמר לי בטון מוזר, והחזיר לי את הטלפון, שהיה  (באופן מפתיע) שלם, ואפילו הייתה קליטה! "תודה" אמרתי בבלבול ולקחתי את הטלפון מידיו של הדוקטור. עברו כמה דקות של שתיקה מעיקה. בינתיים סרקתי את הדוקטור ואת החדר. החדר  היה מבולגן מאוד. הכיור היה מלא צמר גפן וכפפות ניילון, בקופסא של כפפות הניילון היו כמה ראשנים וצפרדע אחת, עכשיו, אחרי שהדוקטור קם, יכולתי לראות עד כמה כיסא הטיפולים רעוע, העור המזויף היה קרוע בכמה מקומות, וכל הצבע כבר דהה, מה שהיה פעם שחור בוהק ויפה, נהיה היום לאפור-לבן מזעזע, וכמה קפיצים בלטו מהמשענת. ארון התרופות הקטן שפעם היה בקצה החדר, היה זרוק עתה הפוך ליד הדלת, ומסביבו מעין הילה של בקבוקוני תרופות. הדוקטור  לא נראה הרבה יותר טוב מהחדר, המכנסיים שלו היו קרועים בברכיים, ונראה שבעבר היו ארוכים יותר עד שמספריים (או שמא דבר אחר?) גזרו אותם. שערו של הדוקטור היה כל כך מבולגן, שהדרך היחידה לסדר אותו היא לעשות לדוקטור קרחת. האף של הדוקטור היה מעוקם, ככל הנראה שבור. וידיו היו מלאות שריטות, שחששתי שנגרמו מכלי הטיפול שלו עצמו.

מוחי חשב להתפוצץ ממראות הזוועה שעברו בו, כשניסה לדמיין מה עבר על הדוקטור המסכן.

עד שנמאס לי מניחושים והחלטתי לשאול. "מה לעזאזל קרה פה?" שאלתי את הדוקטור, ולמרות שהשתדלתי, הקול שלי יצא מלא פאניקה.

"אני לא בטוח" אמר הדוקטור, בקול שלהפתעתי הרבה היה מאוד רגוע, הרבה יותר מהקול שלי...

הוא התיישב בחזרה על כיסא הטיפולים וניסה להיזכר, הוא עשה הרבה מאוד פרצופים, שלולא המצב, הייתי זוכר ומזכיר לו אותם כל פעם שהייתי בא לטיפול.

"אני חושב שזה קרה לפני שנה או חודש?, כשיושבים על כיסא הטיפולים הזה, לא ממש שמים לב לזמן שעובר", התחיל הדוקטור את סיפורו במפתיע, אני התיישבתי על הרצפה למרגלות כיסא הטיפולים, והקשבתי לו "הגיע לטיפול איזה תימהוני עשיר שטען שיש למוח שלו כוחות על-טבעיים, הוא טען שהוא יכול לקרוא מחשבות, ולהזיז חפצים בעזרת מחשבותיו. אני, כמובן, הסתקרנתי מדבריו ובדקתי את יכולותיו. למרות שהייתי קצת ספקן, נוכחתי לדעת שהוא דיבר אמת, הוא הזיז את כל החפצים שבחדר למצב הנוכחי שלהם, הייתה לו בעיה קטנה עם ארון התרופות, הוא נפל לו באמצע. בכל מקרה, אחרי שראיתי את זה, סגרתי את המרפאה" זה מסביר למה היא נראית ככה, חשבתי  "ושנינו ישבנו כאן כל הזמן ובדקנו את יכולות המוח שלו, כנראה שפעלנו על אדרנלין, כי שנינו בקושי אכלנו כל אותו הזמן.

היינו פה כל כך הרבה זמן, עד שנהייתה  לי צורה של כדור. ככל שעבר הזמן, כל מה שהייתי מסוגל לעשות, הוא לשבת פה על הכורסא, הוא, שהחליט שהוא לא רוצה להתעסק בזה יותר, עזב את המרפאה בצורה דרמטית מאוד, הוא אמר: "אני הולך עכשיו, כי מאסתי בניסוי זה, ואתה, בגלל שהכנסתני למצב זה, תישאר ככדור על כיסא הטיפולים עד שטלפון שהושלך בכעס יעיר אותך"" אני פרצתי בצחוק, בהחלט בן-אדם מוזר, אבל עובדה שהוא צדק. הפסקתי לצחוק, והרפר המשיך בסיפורו: "מאז, אני פה על הכיסא, עד שאתה באת היום והערת אותי" הוא אמר את המשפט האחרון ברצינות כל כך רבה, עד שפרצתי בצחוק עוד פעם. והפעם לא הצלחתי להפסיק, אני פשוט ישבתי שם במרפאה במשך לפחות שעה, וצחקתי. כשהתאוששתי ויצאתי מהמרפאה, ראיתי בן-אדם תימהוני נכנס אליה, אבל הוא פתח את הדרך בעזרת המחשבה. צמרמורת עברה בי. רצתי משם מהר, ומאז אני לא מתקרב למרפאה של דוקטור הרפר, מכיוון שכל פעם שאני מתקרב לשם, תופס אותי צחוק בלתי נשלט, שעובר רק לאחר שעה שלמה בדיוק.