בשעת-החסד של היום, בבוקר
את הולכת ברחובות
לוקטת את סלי נפשך
מראות, קולות, ריחות
בסבלנות שאין לה גבול, במאמץ שקט
לצייר לך את חייך
אבן אבן, קו לקו, פסיפס
על רקע היקום.
אני על הגגות
חותר אל הנקודה
ממנה עם המוג הערפל, אולי תבליח בי,
כמו קרן לייזר ממקור נסתר של אור,
התובנה שתעניק לי
ראיה אחרת.
ואז אקרא לך מאותה סמטה
שבה, אני מניח, את עדין משתרכת
בואי בואי
אבל אתה בסל שלי, תגידי לי.
-
היה לי את השיר המדהים הזה כאנסין בטרום מגן שלי בספרות,
ובמקום לנסות רק לענות על השאלה,
קראתי אותו כמה פעמים ונהנתי מכל רגע.
יום לאחר מכן, המורה פטרה אותה בע"פ,
ואני רק יכולה לציין שהרבה זמן לא חייכתי ככה ממשהו בנאלי שכזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Oh, No
