סיזיפוס מודאג

כבר חודש, מי היה מאמין. אתמול חיוותי את ההתמוטטות הרגילה שלי. החרדה הזאת שברגע שמשהו טוב הוא עתיד להתקלקל. חוסר היכולת שלי להתמודד עם העובדה שמותר לך לפעמים קצת לכעוס אליי או להיות חסר סבלנות. אני כמו ילדה קטנה שלא הבינה שאימא יכולה גם ממש לכעוס וגם ממש לאהוב אותה בו זמנית. אז אני מתחילה להאחז בך חזק, לנתח כל מילה ותזוזה, לפרש כל אות קטן למגילות ארוכות.

נשימה עמוקה.

אני מסוגלת לבטוח. אני מסוגלת לא לצמצם את הקיום שלי להתעסקות באדם אחד. לא הכל סובב סביבי.