האוטובוס חצה באדום. מנוחת שישי בבוקר איפשרה לרעש הגלגלים להשתלט על חלל האוטובוס במקצב מונוטוני שהרגיע אותי, הצליח להסדיר את קצב הנשימות המבולבל. גם מיעוט הנוסעים הצליח להקל את תחושת הלחץ מהעתיד לבוא.
אתמול, כשישבתי עם עדו במרפסת (עדו הוא למעשה עידו אבל בתעודת הזהות כתוב בכתיב תנכ"י) חשבתי לעצמי שלעתיד יש מסוגלות להפוך לדבר אליו מצפים, ולא חייבים לחשוש ממנו, ושאם העתיד יתאמץ מספיק הוא לחלוטין יכול להיות חבר. באופן כללי, העתיד בשילוב של עדו בתוכו הוא דבר מנחם שכולל בתוכו חיבוק ארוך והמון ספרי שירה, בעיקר של משוררות כמו שאני אוהבת. אולי גם כמו שעדו אוהב, אבל אני לא בטוחה. לרוב שאנחנו יושבים במרפסת וקוראים שירה הוא נאבק קצת עם הניקוד, אז אני מחייכת, הוא מעביר לי את הג'וינט וממשיך לקרוא.
**
זה כבר היום השלישי שעדו בחו"ל ואני בארץ. אני מתגעגעת. אני לא נוטה לחוש געגוע. תמיד הרגשתי שהחיים שלי מספיק מלאים, שגם אם פתאום מישהו נחסר מהם, החלל ישר מתמלא ביום-יום הגדוש שיצרתי לעצמי. אבל לא הפעם. שורף לי בגרון. כל פעם שאני מרגישה שאני גרוע ולבד זה חמור יותר. אני לא מוצאת שום נחמה. אני מפחדת. חששתי ממערכת יחסים בדיוק מהסיבה הזאת, טבעתי בתוך איש ועכשיו הרגשות שלי כרוכים בהוויותו. בחצי צחוק אני מתלוננת לחברות על המצב אבל בפנים קשה לי. וכן, אני יודעת שהוא חוזר עוד כמה ימים, וכן אני יודעת שזה לא נורא, וכן אני יודעת שזה חיובי לזגות לבלות קצת זמן לחוד, אבל אני לא רוצה בנפרד. אני רוצה ביחד. אני רוצה להרגיש כמו שהרגשתי כשהסתובננו יחד, במשךחמישה ימים, ברחובות ברלין והזמן עטף אותנו ותחושת המיצוי לא הגיעה.
הוא חוזר בשני ואני יודעת שהכל יהיה בסדר. אני באמת יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
