יש לי יכולת לראות קווי סיום. אף אחד לא מאמין לי אבל אני מרגישה מתי דברים עתידים להסתיים. אני מרגישה אותם בבטן איפה שכואב מתי שמתחילים לחוש לחץ. יום לפני שאמיר ואני נפרדנו, ישבתי ברכבת ופתאום הרגשתי דקירה והתחלתי לבכות. הכאב לא פסק והרגשתי שהכל עומד, במוקדם ובמאוחר, להסתיים. למחרת כך היה. ועם הזמן התחלתי להרגיש אותם מוקדם מדי, מהרגע של ההתחלה ידעתי כבר את הסוף והרגשתי בדיוק מתי נמאס ובהמשך ימים כאב לי עד שעשיתי את השיחה הכואבת ושאלתי מה קורה איתנו ובסוף הם תמיד אמרו כבר אני נהדרת, אבל לא מספיק (את זה הם לא אמרו אבל זה תמיד מה שנשאר, כי כל השאר זה בליל חסר משמעות). וברגע שהסתיים הכאב פסק, אז בשנתיים האחרונות אני משתדלת לא לחצות בכלל את קו הזינוק.
בשישי נוצלתי. אני לא מוצאת דרך טובה או מעניינת לנסח את מה שקרה אבל כך היה. ולפעמים יש בחורים שבתפיסה העצמית שלהם הם בחורים טובים והם לפעמים רק עושים טעויות תמימות, ושהסיטואציה שקרתה להם היא יותר מורכבת ומהשורה התחתונה. ושהם מתנצלים זה לא כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב לגביי מה שקרה אלא כדי לסמן לעצמם וי שהן עדיין בצד של הטובים. שהם לא דושים.
אבל מה שקרה בשורה התחתונה היה שעמדנו לשכב ביקשתי לוודא האם מה שאני מרגישה שקורה בנינו באמת קורה והוא אישר ואז הוא נעלם ליומיים שבסופם הוא אמר שהוא מצטער אבל הוא היה שיכור ולא התכוון.
הכל עדיין פה, לא התמוטט, לא נמוג. עד שהצלחתי להשלים עם תחושת הסיום הוא לא הגיע כמו שהבוטח. אני עומדת ומחכה שהכל יסגר, יעלם, יחתם, וישכח. אבל הכל נותר על קנו. אני תוהה אם זאת גסיסה איטית או שמא הבשורות על הסגירה והספדים היו מוקדמים מדי. אני אני שמחה אך מבולבלת.
לפני חודש וחצי קרה לי משהו לא טוב ורק אתמול הבנתי שהכל עדיין מרגיש לא טוב ואני כבר לא יודעת על איזה גברים אפשר לסמוך בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
