ועוד פעם אנחנו בצד המפסיד. המתמודד שעבדנו עבורו בשנה האחרונה לא נבחר למועצה.
התעוררתי אתמול ב-6 בבוקר בתחושה הקלה מעורבבת בעצב. נסיתי ללמוד אבל שמעתי מעבר לדלת את השותף שהוא החבר הכי טוב יושב ובוכה ביחד עם הבת זוג שלו, ואני לא מסוגלת להתרכז ככה. וגם לא היה לי שום דבר טוב להגיד. ביום הבחירות, כשעוד הכל הרגיש פתוח, רותם ואני דיברנו על למה תמיד אנחנו בצד המפסיד. מה שגוי בבחירות שלנו, בחוסר קריאת המציאות שלנו. פעם אחר פעם אנחנו עובדות למען משהו שאנחנו מאמינות בלב שלהם שהוא הדבר הנכון לחברה כולה ואנחנו נוכלות תבוסה אל המול הדבר שנראה לנו הרסני ונורא. וקיוונו שהפעם יהיה אחרת, אבל לא. השמאל הסוציאל-דמוקרטי לא מנצח.
ובתוך כל הטירוף של הבחירות, קצת לפני סגירת הקלפיות, הבחור שהשאיר לי פצע בנפש הגיע לפתע למטה שלנו. וכל פעם שאני נזכרת בפרצוף שלו אני מתמלאת חרדה ודמעות וזה הכל יותר מדי אז ברחתי אתמול לחיבוק של עידו בתל אביב. ובכיתי ושכבנו ובכיתי ושכבנו ונקברתי בתוך אהבה עוטפת. והעולם בחוץ עם כל השליטי חוצות שהם כמו אנדרטות הרגיש רחוק והתפוגג בתוך עשן וחדל מלהתקיים.