כותב לחצילים

לפני הכל, אני רוצה לומר שיש סיכוי סביר שזה יהיה הפוסט האחרון שלי כאן.
הזמן שלי עד הגיוס לא ארוך במיוחד כפי הנראה, אבל גם החשק לכתוב כאן ירד מאוד.

ובכן, בשבת בערב היה נשף סיום לשכבה שלנו.
היה נשף מדהים, באמת שלא חשבתי שאני אהנה ברמה כזאת, אבל הופתעתי לטובה.
הערב דווקא לא התחיל שמח מבחינתי, כשעה וחצי לפני היציאה למקום גיליתי ששיקרו לי. אומנם שקר קטן שלא משנה הרבה, אבל מבחינתי לכאוב מהאמת עדיף בהרבה מאשר להינות מהשקר.
זה נורא נורא מטומטם, אבל אני פשוט מרגיש ממש רע כשאני מגלה ששיקרו לי. במיוחד אנשים שאני סומך עליהם.

הערב המשיך כשרואים את כולם אחרי שהשקיעו בעצמם(ובעיקר "בעצמן") המון, וכמובן שלמרות שהייתי צמא ושגם רציתי מסטיק, שכחתי לשתות ולקחת אחד לפני שיצאתי מהבית.
לי הייתה את בת הזוג הכי מדהימה שיכולה להיות(אם תכננת לפסול את מה שאמרתי, עדיף שתשתקי. דאמט^^ ), ובמשך הנסיעה גיליתי שגם היא צמאה, וככה רצינו לשתות עד שהגענו לאולם, הצטלמנו(כולל תמונה אחת עם סיגר לבקשתה של בת זוגתי לנשף) והלכנו לבר בשביל לשתות D:
אני חייב להודות שכל הקטע של הנשף הזה נראה לי כ"כ אמריקאי שהייתי בטוח כמעט לחלוטין ש"השוק הישראלי" לא יהיה בו, אבל מסתבר שכל עניין "בני הזוג" הוא רק בשביל התמונה בכניסה וזה קצת הפתיע אותי, אבל הרי כולנו ישראלים אז שיהיה P:

בכל אופן, נכנסו פנימה ומשם כולם התגלגו לכל הכיוונים. הסתובבו בין חברים דיברו עם כל מיני אנשים, ואז גם הביאו אוכל ושתייה וכמובן שהתור לא נגמר אף פעם.
לפני הנשף, אמרתי שהפעם אני באמת אזרום קצת וארקוד ביחד עם כולם, אבל לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך.
כישורי הריקוד שלי אפילו לא ראויים להיקרא "כישוריי ריקוד" ואני מודע לזה, אבל בכל זאת- נשף סיום יש פעם בחיים ואם לא עכשיו אז מתי?
ורקדתי המון, כמה שעות רקדתי נטו, אני לא זוכר כמה בדיוק אבל זה הרבה יותר משחשבתי שארקוד, ובניגוד לפעמים אחרות, הפעם באמת נהניתי מזה.
ולא, לחשפנית ולחשפן שהגיעו לא היה קשר להנאה שלי (;

אחרי כל הריקודים התחלתי לנוח קצת, ואני לא יודע אם זה מהירידה באדרנלין, מהעייפות או ממשהו אחר, אבל פתאום התחלתי לחשוב על העולם שלי.
וחשוב לי להדגיש, שאומנם אני אראה בקטע הבא ממורמר מהחיים זה ממש לא ככה, מטרתו של הבלוג הזה בשבילי היא לפרוק את מה שמציק לי ואח"כ אני ממשיך הלאה.
מה זאת אומרת? פתאום הרגשתי "מובן מאליו", סתם מישהו ברקע ולא חלק משמעותי מהחיים של האנשים הקרובים אליי.
זה בא לידי ביטוי בכל מיני דברים קטנים וקטנים פחות. בין אם זה שנראה שמישהו מנסה להתרחק ממני, מישהו שנמצא איתי כמה זמן וברגע שמישהו אחר נכנס מצטלם איתו כאילו אני לא קיים, מישהו שפוסל את הדרך שלי כאילו אני לא מבין שום דבר, או פשוט מישהו שבוחר להתמקד בעצמו בלי לשים לב אליי בכלל.
כשאני רואה מישהו קרוב אליי, אני מתרגש קצת, ואני רואה את אותו הדבר אצל אנשים אחרים. רק שכשאני רואה את זה אצלם זה אף פעם לא קורה בגלל שהם ראו אותי...

וכאן נכנסה בת זוגתי המדהימה לתמונה.
היא ראתה שעובר עליי משהו(הרי ישבתי בצד, עייף ומחקתי אסמסים ישנים) ולקחה אותי לשיחה על זה.
היא איפשרה לי לשחרר את הקיטור הזה ואמרה לי שזה נראה לי ככה פשוט כי אני לא אובייקטיבי, הרי אני לא רואה את עצמי מהצד ולא יכול לראות את עצמי כך.
אומנם כשהסברתי לה את מה שכתבתי בפסקה הקודמת ידעתי קצת פחות להסביר את עצמי, אבל בכל זאת היא גרמה לי להבין עד כמה טיפש אני יכול להיות.
אחרי שסיימנו לדבר היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה לרקוד, ועניתי בצורה מטומטמת עוד יותר.
במקום לומר "זה בסדר אני אנוח קצת ואחזור, את יכולה ללכת לרקוד בלעדיי בינתיים" אמרתי לה "את יכולה ללכת, מה זה משנה אם אני אבוא, גם ככה אנחנו לא רוקדים ביחד".
ומזה היא הסיקה שהסיבה שאני מבואס היא שלא רקדנו ביחד, ולמרות שאמרתי לה שזה לא זה, עושה רושם שהיא לא האמינה כ"כ. למעשה, אני לא יודע(כלומר לא זוכר P: ) עד עכשיו מה היא חושבת בנוגע לזה.
אם אני תינוקי או מתוסכל, אם היא כועסת עליי או לא, אם היחסים בינינו יתדרדרו וכו'.. אבל יכול להיות שכמו תמיד, שוב פעם אני מגזים. אבל כשמדובר בה, אני תמיד מפחד מהפעם שבה ההגזמה שלי לא תהיה מוגזמת...

השיחה איתה, על אף האווירה ששררה כשהיא התרחשה, עודדה אותי לגמרי.
נחתי עוד איזה 2-3 דקות ואז חזרתי "לרקוד" והתפרקתי לחלוטין, חזרו לי כל האנרגיות וחזר לי מצב הרוח. הכל השתנה ברגע.
בסוף אגב, היה גם ריקוד סלואו שאת חלקו רקדתי ביחד איתה, אז מסתבר שכן יש חלק אמריקאי גם כאן (:
היא גם הייתה זו שמלכתחילה שכנעה אותי לבוא לנשף, אחרי שהתלבטתי במשך תקופה ארוכה אם אני רוצה את זה בכלל.
וזה היה שווה כל רגע. אני חייב לה המון על כל מה שהיא עשתה.

ולבסוף, הנשף נגמר. אני הגעתי הביתה ב-6 בבוקר, בידיעה שאני עובד באותו יום ושהחום קצת יפריע לשינה.
ההתפרקות שלי בנשף לא כללה (הרבה) אלכוהול, והחלק הכי חשוב בה הוא שהיה מי שיחבר אותה מחדש.
אז הבניין שלי בנוי ולא מפורק. בינתיים...

G3LB3M4N0S

יש משפט שמלווה אותי עוד מימי ילדותי, אומר אותו אחד בשם אורוקו סאקי(הידוע בכינויו "שרדר"), והמשפט הולך כך:

"אתם עולים לי על העצבים, צבים!".

עד כאן, משחק מילים משעשע.

אבל יש פה יותר מזה, המשפט הזה אנושי.

הוא מדבר על רגש שמאפיין את כולנו, כן, את כולנו- כעס.

ומה מיוחד בזה, אתם ודאי שואלים. ובכן, הכעס מלווה לעיתים בהגזמה רבה שגורמת לבלאגן גדול.

אני מכיר כמה אנשים שנוטים להגזים, אני גם אחד מהם, ולמרות שלפעמים כל ההגזמה הזאת עוזרת לפרוק מתחים, לפעמים צריך להבין איפה נחצה הגבול.

ואני רק רוצה להדגיש שלא מובעת פה שום ביקורת כלפי אף אחד, אני בסך הכל כותב את מה שאני חושב.

ואיפה הגבול הזה נחצה? כשאנשים נפגעים, כשמטרות נפגעות, כשאתה בעצמך נפגע.

זאת לא המצאה שלי, לפעמים אנשים לא שמים לב לגבול הזה וזה יוצר מצב בעייתי של פגיעה כלשהי.

כמובן שיש לכך גם צד נוסף, גם לאותו אדם ש"עיצבן" את האדם העצבני יש חלק בעניין וצריך לשים לב קצת יותר כדי למנוע את המצב.

אבל לא תמיד אפשר להתחמק מזה, ולכן צריך להימנע מהגזמות מיותרות כדי להמשיך כרגיל.

לא הצלחתם לברוח? אז תנסו לסלוח, או לבקש סליחה. זאת ההתחלה של הכל, ולפעמים זה נדרש כדי להשיב את המצב לקדמותו.

אני לא יודע מה עוד להוסיף בקשר לזה, תמיד כשכועסים עליי יש בי את הפחד הזה שהכל ייגמר.

פתאום אחרי שרבים עם מישהו, נראה כאילו משהו באמת השתנה. או שזה רק אני..

היום היה לי ריב עם החברה הכי טובה שלי, ותמיד כשאנחנו רבים אני מקבל ממנה תחושה שבאמת כל מה שהיה עד עכשיו כבר לא משנה ושאנחנו נתרחק שוב.

למזלי, היום הריב נפתר מהר יחסית, אבל אני באמת מקווה שהוא נגמר באופן סופי. אני פחדן. פשוט מפחד לאבד אותה.

מפוסט לפוסט ומשורה לשורה, מעגל האנשים שמכנים אותי "מטומטם" הולך ומתרחב כנראה ^^

אבל החפירה הזאת כמעט מרשימה אפילו אותי!

ולמרות זאת, הייתי בטוח שאני יותר טוב עם מילים מאשר מה שהולך כאן בפוסטים האחרונים.. מסתבר שעדיף לי להביע את הרגשות שלי בחיים האמיתיים ולא לדבר עליהם כאן...

ועוד משהו שרציתי לדבר עליו הוא עניין ה"חובה".

החברה הכי טובה שלי(ההיא מלמעלה) אומרת לי הרבה בזמן האחרון "יואו אני חייבת לך כ"כ הרבה!!" "אתה לא מבין כמה אני חייבת לך!" וכיו"ב.

אבל היא לא מבינה כנראה שהיא לא חייבת לי כלום למעשה.

היא חברה שלי ואני מת עליה, ולכן עושה את מה שאני עושה(לא שזה כזה הרבה, כן?) ולא בשביל לקבל בחזרה.

אז דאמט חמוד, תביני כבר שהאושר שלך זה מה שאני מקבל בחזרה, וזה שווה הרבה יותר ממה שאני נותן.

סוף סוף סיימתי עם הפרוייקט, או במילים אחרות- סוף סוף הסוף!

אבל האם אני באמת שמח שהגענו לסוף? אני לא יודע אם אני רוצה שהכל ייגמר מהר כ"כ..

מחר מסיבת סיום, ביום שבת נשף, ואני לא יודע מה הולך להיות.

החברה הכי טובה שלי(כן, שוב ההיא מלמעלה) היא בת הזוג שלי לנשף, ואני יודע שאני אעשה הכל כדי שהיא לא תתאכזב.

יהיה טוב, וטוב שיהיה, בינתיים אני עוד צריך לקנות חולצה.

וכעת, נמאס לי לחפור.

אז הנה שיר שכתבתי:

רק שנייה אחת של שקט/תום

אילו לתקן היה אפשר,
בעבר את הטעות
להחזיר את הגלגל,
לברוח מהמציאות

רק שנייה אחת של שקט,
רק עוד רגע של תמימות
להתנתק מן העולם,
לברוח מהמציאות

להיכנס לתוך חלום,
לצאת מן הסיוט
להיעלם ולו לרגע,
לברוח מהמציאות

רק שנייה אחת של שקט,
רק עוד רגע של תמימות
להתנתק מן העולם,
לברוח מהמציאות

געגועים לעולם שהתהפך,
שבו האמת בדוייה, והשקר הוא כנות
אילו רק היה אפשר,
לברוח מהמציאות...

G3LB3M4N0S