כן, כמו שזה נשמע.
אחות בולמית - הדאגה, התסכול, הגועל, נדודי השינה, ההתחרפנות, הבלבול והרשימה עוד תתארך.
יש לי אחות בולמית כבר מגיל 14 היא התחילה עם זה בגלל חברה, החברה לימדה אותה, כן ממש ככה, היא לימדה אותה איך להקיא
המצב הכי גרוע שהיא הגיעה אליו בסביבות הגיל 14-15 הוא שהיא הגיעה למשקל 44 על גובה 1.65 תת משקל במצב סיכון.
היא נשלחה על ידי ההורים שלי לגמילה אבל זה לא היה פשוט היא שונאת על זה את אמא שלי, היא לא במצב יותר טוב עכשיו
היא יצאה מהתת משקל היא נראית טוב עכשיו והיא בת 23.
לא, היא לא יצאה מזה רק אחרי עשר שנים, הייתה תקופה שזה נגמר אבל זה חזר אליה שוב, אני זוכרת עוד שהייתי קטנה והיא יצאה מהשירותים
נדף ריח מסריח כל כך והשירותים היו מלאים בנייר, כמה שהייתי קטנה אני כבר ידעתי שהיא הקיאה אבל אף פעם לא התייחסתי לזה
כי מה כבר ידעתי.
היום, אני בת 15 והיא 23 והיא חזרה להקיא הייתי שומעת את זה מחוץ לדלת השירותים ואת כל התהלי של פתיחת המים וכל הטריקים האלו
אמרתי לאמא שלי ולה לא איכפת. היא דיברה איתה אבל כמובן היא הכחישה הכל!
ואמא שלי כבר לא יכולה לעשות כלום, אני שונאת אותה על זה וגם את אחותי.
היא הגיעה לשפל, היא כבר יודעת להקיא מבלי שישמעו כלום! וזה לא שהיא פותחת ממש חזק את המים, פשוט לא שומעים את השיעול ולא כלום, היא מומחית!
ודרגת השפל הזאת מבחיניתי זה הכי מגעיל שבן אדם יכול להגיע, היא עד כדי כך נואשת?אני שואלת את עצמי?!
היא כל הזמן על אותו משקל היא כבר יותר מ60 אבל מבנה הגוף שלה ממש יפה.
אמא שלי התחילה בדיאטה מסודרת ואחותי אמרה שהיא גם רוצה להתחיל
נראה לכם שהיא הצליחה?!
אחרי יומיים היא כבר התחילה לזלול מבלי לראות בעיניים והלכה בלילה לשירותים כשכולם ישנים [ככה היא חושבת לפחות] ואני לא ישנה ואני מודעת להכל
סותמת את האוזניים ומחכה שזה יגמר ואם היא תיכנס לחדר לקחת משהו אני אעשה את עצמי ישנה.
כל הלילה מלווה בתהיות ומחשבות שגמאני ניסיתי, לא הצלחתי אבל ניסיתי ואני נשבעת שאני לא אעשה את זה.
אני מעדיפה לא לאכול מאשר להקיא, הנזק הוא בלתי הפיך במערכות הגוף וקיימים מצבים שהגוף לא מסוגל לעכל יותר ולשאת בזה ומוציא את זה אוטומטית לבד.
אני יודעת שהיא סובלת, אני יודעת שחבר שלה יודע עליה את הכל אבל גם הוא לא מנסה, כבר שמעתי את הריבים על זה בעבר [אפילו לפני יומיים] "תני לי סיבה אחת שאת אוכלת עכשיו"
.....
"אתה רוצה שאני אהיה פרה ולא תסתכל עליי יותר?!"
כן הוא יודע עליה והוא דואג לה אבל היא לא מוותרת.
אני אסיים את הנושא הזה ורק לאלה שכן מקיאות תחשבו על המשפחה שלכם ועל האחים הקטנים, חלקם יודעים אבל לא מספרים [בטוחה במליון אחוז] ותתחשבו בהם
אתם לא יודעים מה עובר לנו בראש, סיוט שלא ייגמר לעולם.
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על זה פוסט על אחותי ואני יודעת שהוא לא מנוסח הכי טוב.
אבל זה אמיתי וזה מאוד קשה , זה משא שיהיה איתך כל הזמן, אני לא אומרת "תרעיבו את עצמכם ואל תקיאו" כי גם זה סיכון וגם זאת מחלת נפש פשוט אל תיכנסו לזה ותחשבו על כל מי שסובב אתכם, מה יעבור עליו, שאלתם את עצמכם פעם?! אי אפשר להסתיר את זה כל החיים ואני יודעת שזה סוג של סטירה לעצמי
אבל זה בשבילכם.
3/>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
