היא נרתעה אחורה מהגופה. הסתכלה על גופו הקר וחסר החיים. היא הלכה אחורה בצעדים איטיים, עיניה התרוצצו מסביב, חיפשו מפלט מן הסיוט הזה.

היא עצרה, נשכה מעט את השפה התחתונה והרגיעה את עצמה על ידי נשימות עמוקות.

היא הביטה בו והמחשבה על לנסות להחיות אותו חצתה את מוחה כברק, הבזיקה אל מחשבותיה.

אפשר לנסות להנשים אותו... זהו, בדיוק, הוא לא נושם, אולי אנסה להנשים אותו. היא חשבה אך מיד שללה, צאי מזה קאסי, זה לא סרט מצויר, את אפילו לא יודעת איך להנשים. היא הנידה את ראשה לשלילה בגסות, כאילו ניסתה לנער את המחשבה מראשה.

אבל עדיין... התבוננה באריק במבט נואש ומודאג.

היא התקרבה איליו בהיסוס, הניחה את ידה על חזהו. לאט-לאט הרכינה את גופה, נשמה עמוק וקרבה את פיה לפיו.

אך לפתע, לפני שעוד הספיקה לגעת בשפתיו, שמעה שאיפה חנוקה והרגישה את חזהו עולה ואת ליבו הפועם בקצב מהיר, כאילו מנסה לכפר על הזמן שלא עבד.

היא פתחה את עיניה ולרגע הספיקה לראות את אישונו השחור מצטמצם ומפנה את מקומו לצבע העיניים הירקרק.

היא קפאה מעליו ותחושת הקלה מסוימת הציפה את ליבה.

באדישות מוחלטת למצב, בחוסר מודעות מוחלט הוא שאל אותה באי נוחות "אממ..קאסי? מה..מה את עושה? כלומר, זה מאוד מחמיא...אבל.." לקח לה רגע להבין למה ניסה לרמוז וברגע שהבינה פיה שיגר "לא!" באוויר "לא,לא,לא.." ירתה את המילה שוב. "זה לא מה שאתה חושב!"

"לא?" אמר משועשע.

"אתה מבין, אתה....אתה שכבת שם ו..והיית..אתה היית מת."

"מת?" מופתע מההסבר שסיפקה.

"זאת אומרת חשבתי שאתה מת" מיהרה להסביר את עצמה.

"קאסי, "

"לא,לא תקשיב!"

ובזמן שחשבה בראשה על דרך להציג את ההסבר בדרך מעט יותר הגיונית, הבחינה בפרט מטריד לא פחות מההסבר הצולע שלה.

"אני חושב שמופעל עלייך הרבה לחץ ו.."

"אריק."

"אני חושב שאת עייפה מעט, אולי כדאי ש.."

"אריק,"

"מה?" שאל מעט מוטרד מהדרך בה הביטה הצידה.

"הכתף...הזרוע שלך..היא.."

הוא שלח יד מעט מהססת למשש את כתפו וברגע שאצבעותיו נגעו בכתפו, הוא הבין למה קאסי המומה, גם לו היה קשה להאמין למה שהעצבים בקצה אצבעותיו מוסרים למוחו.

הוא שלח מבט אל הכתף כדי לאמת את הדברים.

אכן היה כך הדבר, הכתף שלו וזרועו, נרפאו ולא נשאר זכר לעור חרוך ובשר חשוף. הכתף שלו הבריאה ומצבה היה טוב יותר משהייתה אי פעם.

היא התיישבה לידו. הוא הרגיש איך ידה נוגעת קלות בכתפו, איך מבטה נעוץ בזרועותיו וכל מה שעד לפני מספר דקות היה מת ושרוף.

"אריק, איך?" היא הרימה את מבטה

"אני לא יודע קאסי.." היא מעולם לא ראתה אותו במצב הזה. מבטו היה מושפל, אבוד ומבולבל.

היא קמה מהספה ואולי בניסיון להפשיר את האווירה הקרה, אולי מעט לעודד אמרה בעליצות "אני אלך לראות, אולי בספר של העזרה ראשונה כתוב משהו על הבראה באורך פלא" וחיוך קטן נתלה על פיה באילוץ.

אך הוא לא השיב. עיניו נותרו מושפלות. קשה לראות שמשהו קורה לך ואתה לא יודע מה. שהגוף שלך משתנה ואתה לא יודע למה... חשבה בהבנה.

היא פנתה לצאת

"קאסי," שמעה את קולו מעבר לכתפה.

"כן?"

"מה קרה אתמול בלילה?"שאל ואולי רק היא הרגישה בקור הפתאומי שעבר בגופה כמו רוח קונדסית ומעיין כאב עמום וכמעט בלתי מורגש בידה.

"מה?...." אמרה, לא שאלה, כי היא שמעה טוב מה אמר.

"בבקשה, אני חייב לדעת...ספרי לי בבקשה.." הרים את מבטו אליה.

היא התיישבה בחזרה ואחרי מספר שניות שבהתה בקיר וחשבה על איך להתחיל, היא נשמה עמוק, הסיטה את מבטה מהקיר ישר אל תוך עיניו ונתנה לזיכרונות להציף את ראשה...

מצטערת שזה כזה...ללא הארות וכו,. אני פשוט מתה מעייפות@.@..

אני, יודעת, אני יודעת, המון המון זמן לא עיכנתי וזה כי אני התחלתי ללמוד. אז קצת לא היה זמן אבל עכשיו, יש זמן^^.

אז א' למי שלא שם לב יש לי עיצוב חדש ויפייפה^^.

וב' לקח לי המון זמן לכתוב פשוט את סוף הפרק אז לא עדכנתי@.@ (זה לא סוףך הפרק מה שאני מפרסמת).

אז אנא קבלו את המשך הפרק!^^

פרק שלישי:"ערפד.." המשך..

עמוד שבעה עשר::

"כן!

כן,כן, מהשמש! לא,לא סתם כווית שיזוף, כל הכתף שלו חרוכה!" קאסי צעקה לתוך הטלפון הולכת אל פתח חדר השינה ואל המטבח, הלוך ושוב, מתוחה ועצבנית.

"ת-תקשיבי לי, אוקי, הוא פתח את הדלת ונש-

נכון, זה לא הגיוני, אבל זו המציאות! לא, לא ידוע לי על רגישות מסויימת...

לתאר את הנפגע? אוקי חכי.."

היא הלכה בחוסר סבלנות אל הסלון ותוך כדי סיפרה מזיכרונה, "אוקי כל הכתף שלו- איזו כתף?..רגע..." היא נכנסה לסלון כדי לתאר למוקד החירום את מצבו של אריק, אך כשהגיעה לסלון נעצרה במפתנו כשמבט מבוהל על פניה.

"הלו,הלו? גברתי?" נשמעו קריאותיה המבולבלות של האישה מהקו השני שנקטעו בידי צליל הניתוק...

הוא שמע צלילים עמומים, אך לא ראה דבר.

מידי פעם החושך הואר בידי אור עמום.

טיפות, טיפה אחר טיפה נחתו על הרצפה בקול  עדין והדהדו במוחו.

ראייתו מעט התבהרה, עתה, יכול היה לראות צללים על הקיר. טיפה ועוד טיפה.

כאב, עמום באזור צווארו ששיתק את שריריו, מלווה בחום נעים שהציף את גופו.

גניחות, התנשמויות, אנחות, טיפות של נוזל לא ברור.

נשיקה,

הוא פתח את עיניו עד כמה שיכל וראה אותה במטושטש.

שפתיה האדומות, פרצופה הרך, יריעה לא מוסברת, היא התנשמה וגנחה, ליקקה את שפתיה בעונג, חייכה חיוך חושף ניבים, ליבו החל לפעום בקצב משתולל, כאב בחזה, היא קרבה את פיה לצווארו וככל שהתקרבה ליבו הגביר את הקצב, הוא כבר יכול היה להרגיש את נשימתה החמה על עורפו...

הוא שכב על הספה, לא זז, בספק אם נשם. קאסי התקרבה בהיסוס "אריק?.."

הוא לא ענה, עיניו היו עצומות, היא התקרבה לספה, הניחה את ידה מעל פיו ואפו, היא לא הרגישה את אותו אויר חם שאמור לצאת בעת שהוא נושם, היא לא הרגישה אויר כלל.

"אריק?..אריק?!" היא תפחה על לחיו וניסתה להעיר אותו, אך הוא נשאר דומם כסלע.

מבוהלת, היא כרעה ברך והצמידה את ראשה לחזהו, אין פעימות. היא התחילה להיכנס לפאניקה, לאור מה שקרה ביממה האחרונה, היא לא תשלול את האפשרות שהוא פשוט מת..עד כמה שרצתה לשלול.

 דמעות החלו לבצבץ בזוית עיניה והיא הצמידה שתי אצבעות לעורקו הראשי,

אך אין דופק...

מצטערת>.< זה הכל לבינתיים^^.

תגידו, יש טעם להמשיך? כי הרבה זמן לא פרסמתי ואני תוהה אם אתם עדיין קוראיםOם.

טוב מילא, נפרסם נראה מה יהיה...

פרק שלישי:"ערפד" המשך...

עמוד חמישה עשר:

הוא ניסה להיזכר בליל אמש, חיפש בזיכרונותיו, פשפש בכל פינות מוחו, עד שנכנס לחלק אחר במוחו שאליו לא היה אמור להיכנס, חלק שבתת-מודעתו הדחיק. לפתע נתקף הזיה, חיזיון, הבזק.

הוא אחז בידה המטפטפת דם ושלף את ניביו מעורקה. הוא הביט למטה וראה את קאסי מרימה אליו מבט נואש וממששת משהו על הרצפה ואז...

הוא כמעט יכול היה להרגיש את הלהב בחזה.

"לך" פקד קולה של קאסי והמציאות הכתה בו בבת-אחת. "מה?" "שמעת אותי" היא עמדה בקצה השני של החדר מרוחקת ממנו, הוא לא שם לב שהתרחקה, היא נופפה בסכין לעבר היציאה "עכשיו צא מפה לפני שאקרא למשטרה."

פתאום הוא הבין, הוא הביט בה, איך לא ראה זאת?, היא פוחדת, ידה רעדה מעט ועיניה התאמצו להישאר רציניות אבל הוא יכול לראות-להריח את הפחד שלה. הוא עשה כפי שביקשה הוא הלך צמוד לקיר רחוק ממנה, היא עקבה אחריו בעיניה, הוא לא פחד מהסכין, הוא רק התקדם לאט לעבר הדלת מביט בה ותוהה, מה לעזאזל קרה אתמול בלילה?.

הוא יצא מהסלון השאיר אותה לבד. הוא חלף על פני שלוליות הדם, העובדה שזה דמו כבר לא הטרידה אותו. הוא הניח את ידו על ידית הדלת ופתח אותה, קרני אור היום הציפו אותו וסנוורו.

ושוב היא נותרה לבד עם מחשבותיה, זה הפך להרגל, בייחוד כשהמחשבות היו כה מהותיות. היא הצמידה את הסכין לחזה ונתנה לעצמה ליפול על הקיר, היא הטתה את ראשה אחורה הניחה אותו על הקיר וניסתה להירגע, אבל היה כל כך רועש, כל כך רועש, המחשבות עפו כמטוסי סילון בראשה. היא נשמה עמוק, לא יכול להיות שדמיינתי את זה, הדם, הסכין, לא יכול להיות. היא ניסתה לעצור את הבכי בגרון, אבל כבר החלו דמעות לבצבץ בזווית עינה. ידה השני לחצה על מצחה כנגד הקיר. אני באמת משתגעת, אני פשוט מאבדת את שפיותי. היא הניחה לעצמה להחליק במורד הקיר עד הרצפה ודמעות החלו לזלוג בשביל מופתי במורד לחיה. לפתע, היא שמעה צרחת כאב חייתית מחרישה ומצמררת שהקפיצה אותה על רגליה

 "אריק?!" היא פתחה בריצה אל הדלת.

"אריק מה קר-" אך היא קפאה במקומה למראה אריק המתפתל מכאבים למרגלות הדלת באור השמש, נשרף על ידי להבות בלתי נראות, כתפו ומחצית מצידו הימני של גופו העליון היו מפוחמות, שחורות, ועורו נראה כקצוות נייר חרוך, היא שמעה את קול החריכה הבוקע מבשרו הנצלה, הוא צרח מכאב, היא רצתה לעזור אך ברגע שהתקרבה ועשתה צעד אחד לכיוונו, באשת רקמות שרופות הכתה באפה והיא נפלה על ברכיה והשתנקה.

הוא זעק, הכאב היה מייסר, יותר גרוע מכל מה שעבר בחייו, גופו היה כמעט משותק והוא יכל להרגיש איך קרני השמש חודרות אל בשרו, שכבת עור אחרי שכבה מכלות. הוא שם לב לקאסי המשתנקת בצד. "קאסי!!! קאסי, הדלת! תסגרי את הדלת!!" הוא צעק אך לשווא, היא נחנקה. "קאסי!,קאסי...קאסי...קא..." קולו החל לדעוך.

היא הרימה את מבטה וניתרה קדימה אל הדלת. הדלת נטרקה, היא עמדה דוממת כשפניה פונות אל העץ העמוק של הדלת. הסיוט נגמר, עכשיו רק נותר להסתובב.

עמוד שישה עשר:

היא היססה להסתובב, פחדה לגלות מה תראה, אך בכל זאת היא אילצה את עצמה.

"אוי אלוהים.." לחשה בעת שידה כיסתה את פיה באימה.

הוא שכב שם, מחצית כתפו וזרועו הימניות היו מפוחמות והוא בקושי הרגיש אותן. צידו הימני היה במצב יותר טוב, היו שלפוחיות וכוויות אך שום איבר לא נפגע קשות, שום דבר לא נשרף, נלכד באותן הלהבות שאותן לא יכול היה לראות אלא רק להרגיש.

חולצתו הייתה שרופה גם כן, שאריתה נתלתה מכתפו השמאלית

אף על פי שצידו הימני נראה במצב פחות עכור, בניגוד לכתפו, כל תזוזה הסבה כאב בל-יתואר שנלווה בשורה של אנקות ומקבץ קללות שסינן לעצמו.

היא התעוררה מהקיפאון הרגעי,

"אוי אריק" היא זינקה לעזרתו ברגע שהבחינה בניסיונותיו להתרומם. היא תמכה את צידו השמאלי ועזרה לו לקום.

"אתה בסדר?" שאלה בעת שעזרה לו להתיישב בעדינות על הספה.

"עד כמה שבנאדם שרוף למחצה יכול להיות" "חכה כאן, אני אתקשר למוקד חירום"

"אל תדאגי, זה לא שאני יכול ללכת..." אמר בעת שהיא רצה למטבח.

היא שלפה את הטלפון מהמטען וחייגה "911 ".

בעת שהמתינה למענה לצלילי החיוג היא החלה את דרכה לסלון אך נעצרה ליד הדלת הראשית.

במשך שנייה או שתיים עמדה דוממת. ואז, פתחה את הדלת מעט ושלחה את ידה החוצה להיחשף לאור. אך שום דבר, לא כאב, לא להט. היא פתחה את הדלת לרווחה ונתנה לקרני השמש לשטוף את כולה, אך חוץ משמש בוקרית חמימה היא לא הרגישה דבר והיא החלה לשקוע בתהיות...

"מוקד החירום, שלום" קול מהצד השני של הקו העיר אותה מהשאננות והשאיר לה עוד רגע של הרהורים בעת שסגרה את הדלת.

הוא ישב על הספה, נישען על צידו השמאלי וניסה לזוז כמה שפחות. אותו ריח של בושם נשי עדין מתקתק נישא בחלל החדר, והאור העמום ממנורת הקריאה הוסיף לאווירה השקטה.

הוא שמע את קאסי מדברת בטלפון, אך לא התאמץ להקשיב.

הוא היה עייף, מותש. הרבה מחשבות העסיקו את מוחו, ושאלות שחיפשו אחר התשובות החסרות.

עיניו נעצמו אט-אט, הוא הרגיש איך כוחותיו זונחים אותו, איך העייפות מכניעה אותו, אט-אט, מעין תשישות מוזרה נופלת עליו.

התודעה שלו נכנסה לתרדמת, הוא לא שם לב למתרחש...

טוב זה הכל להיום^^.