ברכות בני אנוש^^.

פרק שני יוצא לדרך! והוא מעט יותר ארוך הפעם...

ARE YOU READY?!

 פרק שני-"קולות ויצרים.."

עמוד שישי:

הבוקר הפציעה בצורה של קרניים חמימות. כאופייני למנהטן העמוסה, אנשים מתרוצצים, ממהרים, מסתכלים בשעון,מגלים שהם מאחרים, תופסים מונית ודוהרים בכביש.

"נו איפה הוא?"-" מישהו ראה את אריק?"- איפה אריק?"-"זו השעה הנכונה, נכון?"

כעשרים נערים על בימת המכללה היו אמורים להתכונן לטקס סיום הלימודים,אך במקום, הם מתהלכים שוב ושוב ברחבי האולם והבמה, קוראים בשמו של אריק ומסיטים את וילון הבמה מידי פעם, שמא הוא מסתתר שם.

ביניהם על ספסל הפסנתר יושבת לה קאסי, אדישה למתרחש. כל החזרות הן סתם נטל עבורה, גם כי הן לוקחות לה את זמן המנוחה בין שעות המכללה לבין שעות משמרת הלילה וגם כי זמן מנוחה הזה נטול אריק, והחזרות בבימויו של אריק .

"טוב, אני כבר חצי שעה כאן ואני לא רואה אותו, אני הולך." אמר איש צעיר חסר הסבלנות ופסע לעבר היציאה ואחריו קמו עוד עשרה ועשו דרכם לעבר הדלת. "לא חכו! הוא יגיע כל רגע!" קפץ נער אחד "כן! אסור לכם ללכת! זהו טקס סיום השנה שאנחנו מתכוננים אליו!" קפצה נערה אחרת לתמוך בו, אך לשווא, קולותיהם נבלעו בקולות צעדיהם של הנערים על רצפת העץ. קאסי קמה, ובתחושת רווחה גדולה יצאה עם כולם מהאולם, מחייכת לה בלי לתהות על נסיבות היעדרו של אריק.

בבוקר השמיים היו אפרפרים ואווירה צוננת מילאה את האוויר, אך עכשיו, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, חיכתה לקאסי הליכה ארוכה לקצה השני של העיר כשהאווירה הצוננת התחלפה לריח גשם ,השמיים הפכו שחורים ועננים כבדים נראו כאילו רדפו אותה. בהתחלה היו אלה רק טיפות גשם אחדות אך במהרה גשם סוער זירז אותה לביתה. היא רצה בין המטריות השחורות  כשהיא מכסה את ראשה עם התיק, רדופה על ידי הגשם, היא כבר יכלה להרגיש חתיכת קרח נוחתת על מצחה.

לפתע, היא נעצרה.

צמרמורת מקפיאה, לא מהקור, ירדה במורד גבה. מולה  ניצב לו הבניין. שוב היא מצאה את עצמה עומדת מולו ומביטה בו מהופנטת, כאילו משהו משך אותה פנימה, אולי זו הסקרנות. אור ברק הלבין את החושך אשר עטף את הבניין. המחשבה למצוא מחסה מן הגשם בתוך הבניין עברה במוחה, אך עצם הרעיון לצעוד עוד צעד אחד לכיוון האפלה, עורר בה בחילה וחלחלה.

רגע קט עמדה מול הבניין, מתנשפת ומתנשמת, סופגת את חתיכות הברד הבלתי פוסקות שאליהן כבר התרגלה.

יללות הרוח הנוראות שבקעו מן הבניין נשמעו כיבבות ולעיתים היה נדמה שהן הופכות לצרחות. היא אספה את מחשבותיה ונתנה לעצמה להיבלע בשחור...

עמוד שביעי:

היא התיישבה על הרצפה הקרה והאפורה באפיסת כוחות, מתנשפת. היא פתחה את התיק וכפי שציפתה, העבודה שלה נהרסה כליל,כל שנשאר מהעבודה הסתכם בעיסת נייר מעורבבת עם מעט דיו המכתים את התיק, "אוי..." היא נאנחה ועיקמה את אפה.

 היא הסתכלה למעלה וחיפשה את התקרה, אך התקרה המרוחקת הייתה עטופת צללים ולא ניראת  לעין. היא נאנחה שוב " במילא אני תקועה כאן עד שהסערה תחלוף..." היא הציצה מבעד הדלת, "ולא נראה כאילו היא תחלוף בזמן הקרוב...." לכן החליטה לנצל את הזמן בלהירגע, עד כמה שזה קשה בתוך בניין הרפאים הזה.

היא נשכבה על גבה, הניחה את ידיה על בטנה ונשמה נשימות ארוכות,מרגיעות. היא יכלה לשמוע את תיפופי הברד על רצפת הבטון הגלויה, את יללות הרוח בין חללי הבניין, איזו טיפה המחלחלת דרך סדק בטון ומטפטפת ארצה. אפילו, היה נדמה לה שהיא שומעת מידי פעם אנחות ויבבות, אך זו בוודאי הרוח...כך חשבה....

חצי פרצוף מוצלל הולבן בידי אור ברק מרעים. הרעש של הברד הנוחת על הבטון היה כמגרסת חצץ וכל רעם הרעיש כמנוע מטוס. הצלילים המרגיעים שהיא שמעה, היו צורמים וחזקים באוזניו, כאילו הגבירו אותם בכמה דציבלים.

הוא ישב גבוה בקומה לא ידועה, בפינה חשוכה של מה שנראה כחדר מחוסר רהיטים שרוב קירותיו נשברו והתמוטטו. משמאלו הוא יכל לראות את שאר הקומה, או מה שנשאר ממנה. מחצית ממנה הייתה חסרה. מימינו היה הקיר שבור ממנו היה ניתן להשקיף אל העיר וחשף את רוב רצפת החדר המכוסה ברד.

שעות מחוסרות מנוחה עברו עליו, מידי פעם היה מרגיש כאילו ידו או רגלו רועדת ללא שליטה. הוא הרגיש את זה, משהו אינו כשורה...גופו משתנה, הוא יכל להרגיש איך תאיו זזים מסתדרים במבנה חדש...משהו חדר לגופו, ועכשיו זה משנה אותו והופך אותו, למה? הוא לא ידע... לא פעם עברה במוחו המחשבה שספק הצחיקה אותו ספק הבעיתה אותו, אולי הוא מת? אולי עכשיו הוא הגיע לגיהינום האינסופי, על מה? בטח על כל המעשים והשחיתויות של אביו.. כן... חטאי האבות..גיחך לעצמו....

אך הגיחוך נחנק לפתע כשכאב חד עקר את שתי ניביו העליונות, הוא שחרר צרחת כאב בעוד הכאב ממשיך להתחפר בגופו, שתי ניבים חייתיות בצבצו מחניכיו מאותו המקום ממנו ניביו נעקרו.

צרחה מקפיאת דם הקפיצה אותה ממנוחתה,"זה כבר לא הרוח" חשבה בליבה השב להלום בחוזקה, היא קפצה על רגליה וחטפה את התיק, באה לברוח כשצרחה נחנקה ובמקומה התחילו יבבות ויללות כאב למלא את אוזניה. הסקרנות, שתמיד הייתה חולשתה הגדולה, גברה, עד שקאסי לא יכלה עוד לעמוד בפני הפיתוי, למרות הפחד המכרסם, החלה לטפס במעלה גרם מדרגות השיש.

מקשיבה לקולות הנוראים, שקולם עלה על קול מנוע המטוס שהפיק הרעם ושיגע יותר ממהלומות הברד על הבטון העייף. לאט לאט עלתה, דרכה את חושיה ואת מוחה אשר מוכן בכל שנייה להורות לרגליה לרדת בחזרה ולברוח, עוד קומה ועוד קומה, היא ראתה שהיא מתקרבת למעיין מרפסת מרוצפת אך כשלא הייתה מרוכזת בעלייה החליקה על בלטת שיש רופפת. קאסי הוטלה בחוזקה על המדרגות והודות לאינסטינקט הבלימה שלה, לא נחבלה בראש, אלא רק ברגלה אך גם זו הייתה רק שריטה שמדממת מעט...

עמוד שמיני:

היא המשיכה לטפס מעלה עד שמצאה עצמה עומדת במרכזה של מרפסת שיש. מרפסת שיש לבנה ומכוסה אבק ולכלוך,באמצע עומדת מזרקת אבן. המעקה העשוי ברזל חצי בנוי, ולכל אורכו מפוזרים מוטות ברזל. למרות האבק והאומללות ששררה, היה משהו מעבר. היא יכלה לדמיין זו בעיני רוחה, את עשירי העיר לבושים שמלות מהודרות נשענים על המעקה ושותים כוס שמפניה משובחת. את הרצפה הנקייה והמבריקה בין כותלי בניין מהודר, את העושר והיוקרה, כאילו היא בת אצולה בעצמה...

בעודה נסחפת לחלומות מתוקים בהקיץ, הוא עמוק בתוך הסיוט, עכשיו, גופו הפסיק להשתנות וזה מוחו שמשתנה. יושב למעלה בקומה נידחת, ראשו נשען על הקיר,הוא הסתכל על העיר מוכת הברד המכוסה לבן והרהר. ואז לפתע, משהו עורר אותו. היה זה ריח... ריח לא מוגדר שמסיבה לא מובנת משך אותו ודרך את חושיו. הוא קם על רגליו ובעזרת חוש הריח המפותח שהתחדד בעקבות השינויים שחלו בגופו עקב אחר מקור הריח. הוא הגיע אל קצה הקומה ההרוסה והביט על דמותה של נערה צעירה. הריח, מוביל למפלט. הוא לא ידע זאת, הוא הרגיש זאת, בכל גופו, מעולם לא הרגיש הרגשה כזו. בשעות שעברו עליו, רעב בלתי מוסבר כרסם בו. לא בבטנו, במוחו, והריח הזה היה מקור תשוקתו שתשתיק את הכאב ותשביע את רעבו. זה נידף ממנה, מהנערה, מרגלה, אמר לו חוש הריח. ובכל שנייה שעברה, מוחו שקע אל הצד האפל שנוצר בו, מחשבותיו פינו את מקומן למחשבות מתועבות. כל שצריך לעשות, הוא להרוג את הנערה, וזהו, מה יותר פשוט מזה? הוא אמר לעצמו והכול נראה כל כך הגיוני. הוא משך את הריח המשכר אל אפו, עיניו הפכו אדומות כאילו זרם דם לתוכן, הוא ישיג את המפלט, לא משנה מה זה ייקח ממנו..או ממנה.....

היא בהתה במזרקת האבן האומללה המכוסה אבק ועצבות. מקום שיכל להיות פאר היצירה, נקבר תחת הלכלוך והאפלוליות. היא הסתכלה מעלה לחפש את התקרה בשנית, אך היא לא ראתה תקרה. היא כן ראתה דבר מה אחר. דמות אדם העומדת בקצה קומה הרוסה. היא צמצמה את עיניה כדי לשפר את מבטה, כשלפתע האיש קפץ מהקומה והחל צונח לעברה, היא צפתה במחזה  פעורת פה משותקת מתדהמה...

בעוד מוחה משותק גופה פעל לפי האינסטינקטים היא ניתרה הצידה אל מאחורי מזרקת האבן, אך לא הסירה את מבטה מהאדם הצונח לעברה.

אני לא מפרסמת יותר משלושהעמודים בפוסטXDD.

אה!

Nosferatu^^, תצרף אותי לטבעתO.O. (אני אנשך אותךXD).