=..="
לא יכולתי להיכנע לדחף המסתורי והדפוק שהכריח אותי כנגד רצוני לפרסם את הפרק השלישי בטרם עת.
למה לא רציתי לפרסם?
בגלל...
שקודם כל, רציתי אולי להשאיר אתכם קצת במתח ולחכות לפרק השלישי. אני לא הולכת לפרסם את כל הפרק השלישי אלא רק שני עמודים מתוכו.
שנית, עדיין לא סיימתי לכתוב אותו=\. אז יכול להיות שאם אפרסם מהר מידי עמודים אז אתם תדביקו את הפער וזה לא יהיה טוב כי אז אני ארגיש לחוצה, ושמישהו רודף אחרי( אתם לא רודפים אחרי נכון?O.O).
שלישית, שני העמודים שאני הולכת לפרסם...איך לומר... הם ללא אקשן. מבולבלים? אתם לא היחידים~.~.
אני אסביר,
כפי שכבר הסברתי במקום אחר בו אני מפרסמת את הספר, ספר\סיפור הוא כמו גוף. משמע? העלילה היא השלד, עליו כל הספר מונח ומעוצב לפיו. המידע שהסופר מספק הוא השרירים, מניעים את העלילה קדימה. האקשן הוא הבשר. אבל אי אפשר להגיד(למרות שזה יהיה נורא מצחיק לומר) שסיפור בלי אקשן, למשל, הוא כמו גוף של מתעמלת(רק שרירים ועצמות..מצטערת שבתור מתעמלת אני מחמיאה לעצמי יותר מידיXD).לא, יש סיפורים ללא אקשן, ללא מכות, ללא דם וקרביים שעפים לכל עבר וזה הסגנון שלהם^^.
אז, אני מפרסמת את העמודים ומקווה שאני לא עושה טעות....
פרק שלישי:"ערפד"
עמוד שלושה עשר:
עיניו נפקחו והוא לקח שאיפה עמוקה כאילו לא נשם הרבה זמן, הרגיש איך האוויר צורב את דפנות ריאותיו ואת החמצן השורף מעט בעיניים, כאילו קם לתחייה, נולד מחדש או התעורר מתרדמת עידנים.
הוא מצא את עצמו שרוע בתנוחה לא-תנוחה על רצפת בית זר. כשהטה את מבטו מעט הצידה הבחין בסכין מרוחה בדם מונחת לצד גופו וכשקם ראה חתך בחולצתו המגואלת דם באזור החזה, אך כל הפרטים האלה, מסיבה משונה, היו כעוד פריטים בחלל החדר, הוא יותר הסתקרן לדעת היכן נמצא ואיך הגיע לשם...
ראשית התאמץ להיזכר מה קרה בליל אמש, אך כל שזכור לו הם צללים ורעשים.
הוא החל לסקור את סביבתו, " דירה פרטית סטנדרטית" חשב לעצמו, רצפת עץ, פייטים, תמונות פה ושם. הוא הציץ הצידה אל תוך המטבח וראה את שברי הכיסאות והשולחן ההפוך, תחושה מוזרה הסתובבה בקרבו באותה העת, הוא כבר היה שם, הוא כמעט בטוח, השקט הזה, זה כל כך מוזר, הוא צעד פנימה ועבר מעל טיפות הדם, אך דווקא אלה משכו את תשומת ליבו. הוא נתן לטיפת דם לעלות על קצה אצבעו, הוא הביט בה והרגשה משונה אחרת החלה לחצות את ראשו, לאט-לאט התגנבה למוחו, הוא קם מהר ושטף את ידו, לא שוב, מלמל מוחו מילים מוזרות על לילה נשכח.
חתיכות הברד הנמסות נרמסו תחת רגליה בעודה עולה במעלה הרחוב, השעה הייתה 6:30 כשעזבה את בית החולים שנמצא בלוק אחד מאחוריה והשמש כבר הספיקה לעלות מעט מעל קו האופק.
היא התבוננה בידה המנוקבת בעודה צועדת אל דירתה "חיה הא?..." היא לחשה
ספק-שואלת ספק-מזלזלת.
היא נשענה על ידית הדלת ופשפשה בכיסה אחר המפתח כשלפתע הדלת נפתחה והיא מעדה פנימה. מופתעת היא נזכרה שלא נעלה את הדלת אתמול, או שאולי כן? זיכרון מעורפל שלא סיפק תשובה נשאר תלוי במוחה בעודה סוגרת את הדלת.
כשהסתובבה חזרה לפנים הבית היא קפאה במקומה למראה שלוליות הדם הקרוש על הרצפה והסכין רווית הדם, הבזק מהיר של דקירה הזכיר לה את הנעשה אתמול בלילה ומיד צפה במוחה השאלה, היכן הגופה.
בצעד מהסס היא נכנסה למטבח. שברי כיסאות ושולחן הפוך בפינת המטבח והכוס בפינת השיש צופה על המתרחש, ידה שרפה במקצת, כמעיין תזכורת קטנה מליל אמש...
לפתע חריקה על רצפת עץ הקפיצה את ליבה ודממה את מחשבותיה. היא יצאה מן המטבח וחיפשה אחר מקור הקול. חדר השינה היה סגור ומשמאלה עמדה לה דלת הסלון הפתוחה עד כדי חריץ. היא התגנבה אל הדלת והציצה פנימה.
כל החלונות היו סגורים ולא נתנו לטיפת האור החלוש להיכנס, החדר היה עמום והואר רק על ידי מנורת קריאה המונחת על כוננית לצד הספה בצבע בז' בהיר. ריח בושם עדין נישא באוויר, הוא הבחין בתמונה המוארת באור הזרקורים של מנורת הקריאה. הוא התקרב והתבונן.
"לורן" הוא זיהה את הדמות בעלת השיער הבלונדיני- מתולתל ומשקפי השמש הכהות, זו בת דודתו מצד אימו, וגם חברתה הטובה של קאסי, הדמות בעלת השיער חום-זהוב-גלי ועיניים תכלת בוהק המחזיקה את לורן ומתכופפת תחת כובד משקלה. אבל זה לא הדירה של לורן. הוא הכיר את הדירה של לורן, היא שכנה בחלק העשיר של העיר כמה בלוקים מכאן, בדירות הפאר של העיר. "אז זו הדירה של-" נקטע משפטו ונתעתקה נשמתו כשהרגיש את הלהב הקר נצמד לצווארו....
עמוד ארבעה עשר:
"קאסי?" נשמע קולו מעבר לכתפו. היא הופתעה מעט, זו הייתה הפעם הראשונה, הפעם הראשונה ששמחה לשמוע את קולו, ולא אנחות וגניחות. אך עוד יותר הפתיע אותה לשמוע את קולו האנושי אחרי שנטע בה כזו אימה בליל אמש. לשמוע את קולו הרך הזכיר לה לפתע את פרצופו, היה זה פרצופו מאחורי החיה רדופת הדיבוק שאתמול תקפה אותה. הוא החל להסתובב לאט, היא נרתעה מעט, אך המשיכה להחזיק את הסכין צמוד לצווארו.
הוא השלים סיבוב ונתקל בפרצופה של קאסי, המאובן כאבן ומעוות מפחד בו-בזמן. מבט מבולבל מעט התלבש על פרצופו, ואיתו פרצוף חושד.
"קאסי, מה..." הוא ברר את מיליו בקפידה "מה את עושה?.." "אל תזוז. אתמול בלילה היה מספיק...יש לך מזל שעדיין לא הודעתי למשטרה."
לאט-לאט בהבזקים לא רצוניים זיכרונה שב, עיניהם נפגשו והבזק עיניים אדומות הכאיב בחזה. "מה קרה אתמול בלילה?" "אל תשחק איתי, אני בטוחה ששנינו נזכור את החוויה די טוב. אתה יודע, לא ביליתי שעה וחצי בבית חולים מרותקת למיטה עם מחט נעוצה בעורקי לשווא. אתה באמת לא זוכר?" "לא...אני לא זוכר" "את זה אתה לא זוכר?" היא הפשילה את שרוולה בזריזות והושיטה את ידה אל מול עיניו, הוא קימט מצחו וצמצם עיניו בהביטו על שני הנקבים על ידה.
"מה זה? מי עשה לך את זה?" "הרופאים אומרים שזו בוודאי חיה. אתה חיה, אריק?" "קאסי, הרגעי," "לא אריק ,אני לא הרגע, מה שעברתי אתמול בלילה היה בלתי נשכח ובלתי נסלח, זה כאב אתה יודע? זה כאב!" היא השתדלה לשמור על קור-רוח אך היא הרגישה איך הכעס
גאה, היא כבר שכחה עם מי היא מדברת, עם מה היא מדברת.
"קאסי, תורידי את הסכין, את לא באמת תדקרי אותי, אין טעם לאיים עליי כך " "אה כן? מה גורם לך לחשוב שאהסס הפעם?" "קאסי את לא רוצחת" "ואתה אריק? אני תוהה מה היה קורה אילולי דקרתי אותך, אני תוהה אם הייתי נשארת בחיים כדי לתהות בכלל!" אבל לקאסי היה קשה להודות, היא לא תדקור אותו, היא לא יכולה, מחשבותיה ורגשותיה טרם פינו את מקומן לרגשות האשם, החרטה המייסרת על רצח אדם. אף שטכנית, לא רצחתי, הצדיק אותה מוחה, הוא חי,מדבר נושם. לרגע מחשבה זו עודדה אותה אבל אז חשבון פשוט בראשה הסיק, אם הוא עדיין חי ונושם, הסכין לא תועיל לה נגדו במקרה שיתקוף שנית.
טוב...><
הנה, עשיתי את זה ( הסופרת של נ.ב אני ערפד, את מרוצה עכשיו? הא?!הא?!...סתםXDאני מתוסכלת שנכנעתי לדחפיי ולרצונותי האסורים=..=).
אממ....הסופרת של לילה עם ערפד הציעה לי לעשות רשימת קבועים אבל מסיבות שפירטתי בתגובות של הפוסט הקודם החלטתי לא לעשות. אם מישהו רוצה שאני אעדכן אותו בפרקים יכול לפנות אליי באופן אישי(או לא אישי איך שאתם רוצים) ולבקש ממני ואני בשמחה אעדכן אותו^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
†....The Author....†
