אמאל'א

עכשיו הבלוג השני הפך לבלוג המואר והבלוג הזה הפך לבלוג המוצל, היותר פרטי, בו אפשר לבטא מחשבות שקשות לי.

עובד זר כתב על ההזדקנות, תום כתב על הפרידה מסבתא, עדה כותבת על מורד החיים. אולי זה האביב וההתחדשות שפתאום מרגישים שייכים לאנשים אחרים, צעירים יותר?

אני קוראת ספר של אן טיילר, "שיעורי נשימה" והוא מאוד קשה לי, בדיוק כי הוא סיפור על אנשים בגיל המעבר שמתמודדים עם עובדות החיים. יש הקצבה נתונה של ימים, בהם אפשר לעשות מספר נתון של מעשים, ולא תמיד אנחנו מצליחים לעשות את מה שרצינו. כשהייתי אמא צעירה נפרדתי בצער מסויים מימי החופש והדאגה לעצמי בלבד. כבר כמה זמן אני מרגישה שהתקופה של אמהות לילדים קטנים היא אחת התקופות הכי טובות בחיים שלי והיא חולפת מהר מדי. בתור ילדה אני זוכרת את עצמי שוחה בתוך ים בלתי מוגדר של זמן. אני, הילדה, ידעתי על הזמן ועל ההתבגרות באופן תיאורטי, אבל זה איכשהו לא היה קשור אלי. הזמן עבר כל כך לאט והמבוגרים נראו לי אנשים אחרים שלא יכולתי לדמיין את עצמי במקומם. אחרי גיל עשרים הזמן התחיל לעבור קצת יותר מהר ואחרי גיל שלושים הוא התחיל לרוץ. עכשיו , כמעט 41, הוא חומק מבין אצבעותי ועושה דברים שלא מוצאים חן בעיני. אני מנסה לעצור אותו, אבל אי אפשר.

הזמן לקח לי את אבא. אני כל כך מתגעגעת. שנה וחודש ושמונה עשר ימים, והגעגועים חזקים מתמיד. אני רק רוצה לדבר איתו. לספר לו. לשמוע אותו. ואי אפשר. המוות בלתי הפיך.

הזמן מצייר לי קמטים על הפנים. כשאני קמה בבוקר אני רואה אישה מבוגרת במראה. אותם פנים של פעם, אבל הזמן נתן בהם סימנים. 41 שנים הפנים שלי איתי והן כל הזמן משתנות. אני מנסה להתיידד עם הקמטים ועם החזות החדשה, ויש ימים של רוך שזה מצליח. יש ימים שפחות, ואז אני פשוט מסתכלת לצד השני. הילדים שלי כל כך יפים.

הזמן הפך את הילדים שלי מתינוקות לילדים, והם הולכים וגדלים. אחד הדברים שאני הכי מתענגת עליו זה השיחות איתם. הם אנשים קטנים וחושבים וזה כיף גדול לדבר איתם על כל דבר. ירדן שלי כבר מקבלת סימני נשיות. עוד מעט כבר לא תהיה ילדה. זה צובט לי את הלב וקצת מפחיד אותי, אבל אני יודעת שהיא נפלאה ויש לה אותי ללוות אותה בדרך.

הזמן הביא אותי להיות המבוגר האחראי והיודע. השתמשתי בזמן שניתן לי עד עכשיו יפה, למדתי הרבה ואני יכולה לעזור לאחרים. בלב לפעמים אני עדיין כמהה לרשת בטחון, למישהו גדול, חכם ויודע, שיגיד לי שאני בסדר, שאני עושה נכון, שהכל יהיה בסדר, שיאיר לי את הדרך. אבל אין דמות אבסולוטית שכזאת, חוץ מדמות האלוהים שבפנים. אף אדם לא מעוניין בתפקיד. אנחנו ביחד במסע הזה, לומדים אחד מהשני, תומכים, עוזרים, ונופלים. רשת משותפת שכזאת שנותנת בטחון  אבל יש בה חורים.

הזמן הדגיש לי את זה שהוא קיים, ומתקדם בכיוון אחד, ומסע בכיוון ההפוך קיים רק בזכרונות, ובכתובים. מילים שנכתבו נשארות. מכתבים מאבא מלווים אותי היום. המילים והאהבה שלו בהן.

הזמן מזכיר לי שכל דבר שאני חוקרת וכותבת ומתעדת צריך להיות הכי טוב שאני יכולה, כי זה מה שנשאר. זאת התרומה שלי. הזמן לתת ולעשות הוא עכשיו. אין חיי - ניסיון, שאחריהם באים חיי העשיה. אין חיי - אימון, שאחריהם באים החיים האמיתים. יש את החיים היחידים האלו ואת מה שאני עושה וחווה בהם.

הזמן מזכיר לי שאני צריכה להנות מהחיים עכשיו. שאני צריכה להרגע, לצאת יותר החוצה, לשחק עם הילדים בפארק, להרגיש שאני חלק ממשהו גדול, לטייל, לחוות ולהיות.

הזמן מלמד אותי. חלק מהשיעורים שוברים את לבי וחלק גורמים לי לחיות חיים מלאים יותר.

מילים בנות אלף של יהודה הלוי

"עבדי הזמן, עבדי עבדים הם, עבד אדוני, הוא לבדו חופשי."

(אדוני שלי הוא הקול הפנימי שמרגיש שבא מבחוץ לפעמים מרוב הבהירות שהוא מביא.)