אמאל'א

חודשים שלא כתבתי כאן. לא כתבתי כאן על החזרה לארץ, לא כתבתי כאן על ההסתגלות, לא כתבתי כאן על האזכרה של אבא. כתבתי שם, אבל לא כאן. זה הבלוג הראשון שלי. פה התחלתי לפני שמונה שנים. פה כתבתי על הפרידה מישראל, על השנים הראשונות בארה"ב, על הפרידה מאבא ועל ההתכוננת לחזרה לארץ.

יש למקום הזה ריח של נוסטלגיה. כאילו עצמי של אז נתקבעה פה, כאילו אני יכולה להציץ ולראות את מי שהייתי לפני כל זה. לא כאילו, ממש. ואז הדברים הקטנים מתגמדים ומה שחשוב נשאר, פרופורציה וזה. אני זוכרת את הפוסטים שכתבתי לפני שעזבנו, פוסטים ירושלמים. הם כל כך שונים בהסתכלות, בסוג של נאיביות, סוג של, לא לגמרי.

אז למי שלא קורא שם, חזרנו לארץ לפני חודשיים וחצי, ואני מקימה מעבדה משלי, עם כל הקשיים והשמחה. לא ירושלמית יותר, אלא חיפאית, מהחלון שלנו רואים את הים וכל העיר נפרשת לרגלנו. זאת עדיין דירה שכורה, כשנתאקלם ממש נתחיל לחפש מקום של קבע. חשבתי שכשנחזור התקופה בארה"ב תעלם כלא היתה, אבל זה לא נכון. התקופה ההיא היא חלק ממני, מאיתנו. החברים של שם, החוויות, האישיות שלנו שהתעצבה, מי שאנחנו עכשיו, הזכרונות והגעגועים. לאט לאט השורשים שנעקרו פעם אחת ונעקרו שוב, מתחילים להתארך גם פה, קרקע מוכרת אבל קצת שונה. היום אני מרצה למחלקה החדשה שלי. זה מרגש וקצת מלחיץ, ואולי בגלל זה אני כאן ולא עובדת על ההרצאה שבעצם מוכנה. אני יודעת שמצפים ממני להרבה, ואני מקווה שהסיפור שלי יהיה מעניין ומלהיב. בעיני הוא מעניין ומלהיב. אני עוברת על ההרצאה של חיפוש העבודה ורואה כמה היה קשה לי לחבר את מה שעשיתי לתמונה כללית, לתרומה ספיציפית לשאלות כלליות. זה היה קצת יותר משנה. ההרצאות בארץ לפני שנה נתנו לי ביקורת וכיוון ושלחו אותי לדרך חדשה שההרצאה הנוכחית שלי משקפת. כבר לא מתאמצת לקשר לתמונה הגדולה, התמונה הגדולה יושבת בהרצאה בצורה טבעית ונכונה, נכונה לי לעכשיו. אנחנו כל הזמן גדלים ומתפתחים, העשיה שלנו גם.

לפני שנה היה לי חומר שהוא חצי מההרצאה שלי היום. שני שליש משקפי הדאטה שאני מראה זה מניסויים מהשנה האחרונה, שאחרי הרצאות חיפוש העבודה. זה מחזק אותי, זה אומר לי שמצאתי כיוון שאני אוהבת ומתחילה להעמיק בו. הגיע הזמן.

את הפחד השארתי שם, את ההתרגשות הבאתי לכאן. אני מאמינה שיהיה לנו טוב כאן, למרות שקשה, למרות שמסורבל.

דרך אגב, נראה לי שאלוהי ההריונות מתנקמים בי על שלושת ההריונות הקלים ונטולי הסימפטומים שעברתי. אני לא זוכרת את עצמי כל כך רעבה וכל כך גחמתית (אני חייבת קומפוט אפרסקים, עכשיו! עכשיו! אני יכולה לגמור חצי קופסאת מלפפון חמוץ לבד, כמה קלישאתית אני יכולה להיות?). כואב לי הגב התחתון ולבטן שלי יש חיים משל עצמה, היא הולכת לפני, ואני כולה בתחילת חודש שלישי! מה יהיה בהמשך אני שואלת? ביום ראשון בדיקה ראשונה אצל רופא, אולי אני סתם שמנה ונויירוטית, מי יודע. אני מקווה שיהיה בסדר. לא שאני ממש משתוקקת לא לישון, או לחתל, או לטפל במישהו שאי אפשר לבקש ממנו ללכת להתרחץ בבקשה, אבל נראה לי שכשזה יגיע, אם הכל יהיה בסדר, זה יהיה נחמד, חוויה משפחתית שכזאת. שגיא הכי מוטרד מזה שהחדש לא ידע לדבר אנגלית ורוצה שנשלח אותו מיד לשיעורי אנגלית. אני מנסה להסביר לו שגם עיברית התינוק לא ידע ואם הוא ידבר איתו אנגלית אז יש סיכוי שהתינוק ילמד, אבל לא נראה לי שזה משכנע את שגיא.