אמאל'א

אז נכון לאתמול יש לי תינוק בבטן שמתאים לשבוע ארבעה עשר. הוא ממש חמוד, עם ראש גדול ובטן קטנה ורגליים זעירות. זה אמיתי זה, אני לא (רק) שמנה ונויירוטית, יש לי תינוק בבטן, או תינוקת. אי אפשר לדעת עוד. ועכשיו יש בדיקות לעשות, לא יותר מדי, אבל מה שצריך, ולהתרגש, ולפחד פחות, כי פתאום מפחיד אותי הנוכחות הצפויה של אמהות צעירה בחיי. אני רגילה לילדים מדברים, מתקשרים ודי עצמאיים, תינוק זה לחזור אחורה, לילדות המוקדמת ולהתחיל מחדש.

אז אני שמחה וחוששת. יש עוד שינויים שההריון הזה הביא. יש לי הרבה יותר חשק ואני נהנית הרבה יותר, שזה ממש מרענן אחרי התקופה הכבויה משהו עם הגלולות. כמו להתעורר מחדש. זה גם משמח את ממיע (אני יודעת שאני אמורה להיות פוריטנית ולא לדבר על דברים כאלו בבלוג, אבל זה ממש ממש נחמד.). מצד שני אני הרבה יותר רגישה וקנאית ולמרות שאני מסננת את רוב מחשבות השווא שלי, עדיין א. חלק מהן יוצא החוצה, ב. הן מטרידות אותי. דווקא החלק השפוי שבי מראה על תקופה מאוד טובה ביננו ושאין לי סיבה אמיתית להרגיש ככה. אבל אני בהריון, והחלק השפוי לא ממש שולט כרגע. ממיע הרבה יותר חופשי ומשוחרר מאז שחזרנו לארץ. גם הילדים הופכים לישראלים חופשיים וקולניים יותר ויותר. כאילו איזה צל שהעיב עלינו, או מעצור שאיפק אותנו, עבר והשתחרר. זה טוב, אני חושבת, אבל לפעמים זה קצת מבהיל, כאילו העבירו אותנו לחלל יותר גדול, שיש בו יותר חופש ופחות גבולות ואני מרגישה ששום דבר חוץ מאהבה ורצון חופשי לא מחזיק אותנו יותר. אין פחד שמחזיק אותנו בתלם, שמחזיק אותנו ביחד, שמאלץ אותנו להמשיך למרות, רק אהבה, רצון חופשי ובחירה. לכי תסמכי על דברים כאלו. למה שהוא ירצה דווקא אותי פתאום אחרי 14 שנים? :-) אני יותר מקומטת ממה שהייתי כשהתחלנו והסטודנטיות במעבדה שהוא עובד בה יותר צעירות. איזה מוזר זה, שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד, אחרי כל כך הרבה הוכחות, עדיין קשה לי להאמין שהוא אוהב אותי. אני חושבת שזה לא קשור אליו באמת, זה קשור אלי. אני חושבת שזה קשור לזה שהמסר שקיבלתי מאבא שלי היה שכמו שאני כנראה לא ירצו אותי, ושאמא שלי לא ממש רצתה לראות מי אני ואיך אני מרגישה באמת, במיוחד כשלא היה לי טוב. לא שהיא חשבה שאני זה כזה נורא, אבל היה לה קשה לראות אותי מתקשה, נכשלת או מדוכאת. היא רצתה לראות אותי שמחה ומצליחה, וחלק מהזמן באמת הייתי ככה, אבל בזמן שלא,היא לא באמת נתנה לעצב או לכשלון מקום, כאילו זה נורא ואיום להיות עצובה או להתקשות. אולי היא פחדה שאשבר ולא ידעה איך לעזור אחרת חוץ מאשר לא להכיר בעצב. כי ככה היא מתנהגת עם עצמה. אני קצת מבינה אותה. אני גם יודעת כמה קשה לראות ילד סובל, נכשל או עצוב. אבל אני משתדלת מאוד שלא להעביר את זה הלאה ולאפשר לילדים שלי להכשל, להיות עצובים, ולהתגעגע ולהרגיש שזה בסדר, שזה לא סוף העולם, וזה חלק ממגוון הההתנסויות והתחושות של החיים. כי כל כך קשה להשתחרר ממסרים כאלו, אפילו כשהם לוו ועדיין מלווים בהמון אהבה עזרה ופירגון.

תראו איזו כתיבה חשופה ההריון הזה מוציא ממני. אני כותבת כמעט כמו שכתבתי לפני שמונה שנים, כשהתחלתי עם הבלוג. כאילו זה באמת אנונימי פה או שאני באמת כותבת לעצמי. אולי אלו הקירות הישנים של הבלוג הזה, שמוציאים את זה ממני ואולי זה השילוב של ההריון, זה שממיע נסע היום לכנס ויחזור ביום חמישי, ואני מנסה להיות גיבורה כי אני הרי נסעתי הרבה יותר ממנו והוא תמיד היה חזק בשבילי. ואולי זה זה שאני בעצם צריכה לעבוד עכשיו על המאמר ולהתחיל להתכונן לגרנט הגדול שאני רוצה לכתוב בקיץ ולהזמין תור לבדיקות, יאללה אמלש, זוזי.

המשך שבוע טוב שיהיה לכולנו. ומפוייס גם.