אמאל'א

בזמן שחגגתי נראה לי שהייתי במומלצים של עמותת ישראבלוג כי אחרת אני לא מבינה 100 כניסות ביום. זה לא משהו שקורה בבלוג הצנוע הזה בדרך כלל. :-)

אני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז שהיה לנו חופש אמיתי. המון זמן. בשבוע האחרון שלנו באמריקה ארזנו כמו מטורפים. זה היה הכל חוץ מחופשה, וגם המצב הנפשי שלנו היה רעוע לפני המעבר. בחג ההודיה נסענו במכונית מלוס אנג'לס לסיאטל כדי להעביר את המכונית שלנו לאח של ממיע. זה היה נחמד, אבל גם זאת לא היתה ממש חופשה. לפני זה אני פשוט לא זוכרת. כל השנים האחרונות היו מין בליל דחוס של לחץ סביב העבודה, סביב הבוס וסביב הלימודים של הילדים. אני פחדתי בצורה רצופה יותר משלוש שנים. חייתי עם ענן מעלי. בחג הזה פגשנו המון חברים, המון משפחה, מה שדי שבר את הילדים שפשוט לא מכירים את זה כמעט. הם הכירו בעיקר את האח של ממיע שם, ואז בכל פען נפגשנו לכמה ימים רצופים ואת הילדים שלו הם מאוד אהבו. הם גם דיברו אנגלית מה שמאוד הקל על התקשורת. עדיין קשה להם עם העיברית והם לא מתחברים בקלות.

היינו אצל אמא שלי בסדר, ובחג עצמו אצל חברים ברמת השרון, ואצל אמא שלו. סידרנו נמרצות את כל הבית מחדש, ואז ביקר אותנו אח של ממיע וטיילנו לגן הגשרים המקסים בנשר. היה כיף גדול לארח. אני באמת כבר לא זוכרת מתי אירחנו בכזה כיף. חברה שלי באה מירושלים עם המשפחה שלה ואכלנו במסעדה דרוזית ואז הלכנו לים. שוב סידרנו את הבית וביקרנו חברים בטכניון. אתמול היינו אצל חברים שהיו איתנו בארה"ב ובערב הלכנו לאחותו של ממיע לארוחת חג. היה כל כך נעים. אני מאוד אוהבת את המשפחה של ממיע. אני מרגישה שם מאוד בבית. היום ביקרו אותנו אמא ואבא של יואבי עם יואבי ותומר וטיילנו בשווצריה הקטנה שהיא ממש מתחת לבית שלנו. זה מקום יפיפה והיה כל כך כיף לטייל ביחד. שבע שנים שלא היו לנו את השמחות הקטנות האלו. הילדים השביעו אותנו שמחר לא יוצאים מהבית, נראה אם נעמוד בזה. זה היה חופש כל כך חיוני וחשוב. כמו שבירת צום של אהבה, משפחה וחברים.

הכל אחרת כאן. אני מסתכלת בחיים של החברים שלי שקיבלו משרות באוניברסיטאות יותר מסודרות וקצת מקנאה וקצת דואגת. כי לי יהיה יותר קשה לגייס סטודנטים אני חושבת (מצד שני עוד לא ניסיתי באמת) וקשה לי לגייס גרנטים (את השניים הראשונים לא קיבלתי, אבל אני לומדת ומקווה שזה יעזור). אני לא יודעת מה זה אומר שאני כאן והם שם, אני גם לא יודעת אם זה אומר שבעוד חמש שנים זה עדיין יראה כמו שזה נראה עכשיו. באיזה שהוא מקום אני מרגישה שאני ניצולת מלחמה נפשית קשה, וזה שאני כאן כדי לדבר על זה ולעשות מה שאני מאמינה בו, זה נס גדול והוכחה לזה שאני בן אדם חזק ואמיץ. אני מרגישה שאני צריכה להתגבר על מה שהיה ולהשתחרר מהצל הכבד כדי להמשיך הלאה, אבל שיש לי כלים שלאנשים אחרים אין והראיה והיכולת שלי יצליחו בסופו של דבר. אני גם חושבת שאם קיבלתי הזדמנות כזאת גדולה אני מחוייבת לאמת של עצמי ולהתחבר לשאלות הכי חשובות ולנסות לענות עליהן בכל דרך, במיוחד בדרכים שלא הלכו בהן. אני מחוייבת להיות כנה ואמיצה מדעית. אני לא יכולה לעשות מה שכולם עושים כדי למצוא חן, כי לא בשביל זה אני כאן. אני באוניברסיטה שמצד אחד פחות מסודרת ומובנית ודברים דורשים יותר מאמץ כדי שיתנהלו נכון, אבל מצד שני, יש פה הרבה יותר חופש לביטוי עצמי, תמונת ראי מדוייקת של המקום ממנו באתי - הפוך לגמרי, ומתאים לגמרי למי שאני היום. אני מקווה שאצליח לממש את עצמי ולהנחות אחרים לממש את עצמם. ממיע יעזור לי לא לשכוח את עצמי.

אני לא ששה לחזור לשיגרת קנית המיקרוסקופים והציוד למעבדה. אבל דברים זזים ומתקדמים. יש לי תרשים מדהים למעבדה העתידית שלי שאוטוטו מתחילים לעבוד עליה, שזה הישג נפלא. ומנהלת המעבדה שתצטרף אלי במאי נראית לי הכי מתאימה שאפשר. היה נכון לחזור. מאוד מאוד נכון.

שבת שלום וסוף שבוע טוב לכולנו!