אמאל'א

ניסיתי לכתוב פוסט והוא נמחק לי ואז לא היה לי זמן לנשום. אז עבר לו כמעט חודש מבלי שכתבתי, דבר די נדיר בתולדות חי הבלוג. מעולם לא טיפלתי בכל כך הרבה נושאים באותו זמן, ובכל זאת אני פחות לחוצה משהייתי שם.

השבוע אני מרצה לקבוצה בויצמן, נוסעת לאגף הדיג לשכנע אותם לתת לי רישיון ליבא קיפודי ים סגולים, משכנעת את מי שצריך לתת לי עוד קצת שטח ליד המעבדה כדי שאוכל לבנות בו חדר לעצמי וחדר דגים, וצריכה לקרוא שלושה מאמרים על סימביוזה בוונטים חמים באוקיינוס כדי להיות מוכנה לסמינר שהתלמידה שלי נותנת. בתוך כל זה אצטרך איכשהו לכתוב את המאמר שאני צריכה להגיש. הבוס אישר את התקציר ששלחתי לו ועכשיו אני צריכה לכתוב את המאמר כמו שצריך. זה קצת מפחיד אותי ובאיזה שהוא מקום כל המסביב עוזר לי שלא להתמודד עם הכתיבה. אבל תורה של הכתיבה חייב להגיע וההתמודדות הזאת צריכה להערך.

אנחנו מחפשים בית. לא פשוט בכלל. הבתים שמוצאים חן בעיננו שקרובים לאוניברסיטה הרבה יותר מדי יקרים, אלו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו או שנמצאים בשכונה ומיקום מבאסים, או או שנמצאים בשכונה יפיפיה בגליל מרחק 50 דקות נסיעה בשבת מהאוניברסיטה. זמן זה אחד הדברים שיש לי ממנו הכי פחות ולקחת לעצמי שעתיים ביום נראה לי גזירה שהציבור (אני) לא אוכל לעמוד בה.

אבל, קיבלתי גרנט ראשון סוף סוף, והבוס (לשעבר!) אישר את התקציר, ומי השפיר יצאו תקינים וגם הסקירה המאוחרת. אני בשבוע 24 ומרגישה בסדר בינתיים, מתחילה לשמוח לקראת הלידה. הילדים בריאים ואנחנו נערכים לקראת יום ההולדת של שגיא שחבריו לכיתה מארגנים לו ביום שישי הבא. הוא נבעת מהרעיון שכל הכיתה תגיע אלינו הביתה, אני מקווה מאוד שזה יעבור בשלום. הוא אוהב מסיבות יותר אינטימיות, נראה לי בשנה הבאה יש סיכוי גבוה יותר לאינטימיות.

בקלטק לא עבר יום בו לא הרגשתי את הגבולות שלי. חלקם מתוך עצמי וחלקם מתוך הסביבה והבוס. כל הזמן פחדתי והתאכזבתי. הייתי באקווריום שקוף שלא הצלחתי לפרוץ והיה מאוד קטן עלי וכל הזמן השידור המתמיד של הבוס - לא מספיק טובה. הנס שקורה לי כאן הוא שאני לא עסוקה בדברים האלו יותר, אני עסוקה בעשיה והתקדמות ובדבר עצמו ובקשיים האובייקטיבים להגיע לאן שאני מסמנת לעצמי ולסמן יותר גבוה כל הזמן. בלהרחיב את הגבולות מתוך למידה של מה נמצא מחוץ להם ואיך אני יוצאת מעבר לגבולות המחשבתיים שלי. יש כאן חופש שהיה חסר לי כמו מים ואויר. חופש להיות אני בלי להתנצל. להיות יותר ממה שאני מרשה לעצמי. זה עושה לי טוב. בכלל לא בטוח לאן אני הולכת ואם אגיע, אבל אני נהנית מאוד מהדרך. אני נהנית מהאנשים שהולכים לצידי. וזה הבדל גדול כל כך שאני מאוד מעריכה ואני מקווה שאמשיך להעריך עם הזמן.

שבוע טוב שיהיה!