אמאל'א

שלא לאמר בפניקה.

לא ישנתי טוב בלילה כי אני דואגת.

אפשר לחשוב שאין לי פרופורציות. הכל בעצם בסדר, אבל אני דואגת לדברים שלא. מצד שני ככה דברים מסתדרים בסופו של דבר. הם לא בסדר, אני דואגת, אני חושבת על פתרונות, אני עושה, אני מנסה, דברים קורים, דברים מסתדרים. חלק מהדברים בכלל לא קורים ישירות בגלל מאמצים שלי, אבל חלק כן.

אני דואגת כי אין לי עדיין סטודנטים, ואני דואגת כי אין לי עדיין תוכנית ברורה. דבר ראשון דאגתי להשיג ציוד, מעבדה ומנהלת מעבדה. כל אלו מתקדמים מצויין. אבל מה לעשות עם כל אלו, לאיפה ללכת, ומי בדיוק יעשה את העבודה - שם יש עדיין חוסר וודאות. כנראה שיקימו לי את חדר הדגים הרבה לפני המתוכנן, מה שאומר שאני צריכה להתחיל לתכנן מחקר בדגים ולכתוב הצעות מחקר למימון. אני לא רוצה לברוח רחוק מדי ממה שאני מכירה ומבינה בו, אבל לא רוצה להגביל את עצמי למה שאני מכירה בלבד. זאת הזמדנות לצעוד לעבר מקומות שלא הייתי בהם, ואליהם אני יכולה להביא את הגישה והכלים שלי. אני מתחילה, כך שעדיין ניתן לי קרדיט ללכת בדרכים לא מבוססות. כדי להוביל צריך שתהיה את היכולת ללכת לבד כברת דרך מסויימת. אפילו אם רק מחשבתית. מצד שני, אני צריכה להכיר את המקום בו פוסעים המובילים היום, כדי לא לחזור על צעדים שחדשים לי, אבל מוכרים וידועים לאחרים.

אני יודעת שזה המקום לעשות בו חושבים. המקום לעצור ולחשוב ולהבין לאיפה אני רוצה ללכת. אני רואה גם שקוליגות שלי  באותו שלב לא תמיד עצרו לחשוב אלה נבהלו מהריקנות והחופש ונאחזו במה שהם מכירים, או שינו כיוון לפי המקום אליו הגיעו. מה שהכי מבהיל אותי כשאני מסתכלת לצדדים הוא ההתרוקנות של העבודה של הקוליגות שלי שיצאו מהמעבדה של הבוס: התרוקנות מהעומק שאיפיין את העבודות שלהם עם הבוס, צעידה במוקם בו היו כשעזבו את המעבדה, והצמדות ליכולת הטכנית איתה יצאו את המעבדה. אני לא חושבת שזה יוצא דופן או מאפיין דווקא אנשים שעבדו עם הבוס, אני חושבת שזה מאוד שכיח והיכולת שלי לראות את זה היא בעיקר בגלל שאלו האנשים שאני הכי קרובה אליהם והכי מכירה את העבודות שלהם לפני ואחרי. גם על עצמי לספר ידעתי - המאמרים שכתבתי איתו היו טובים יותר מהמאמרים שכתבתי בלעדיו. אפילו המאמר הנוכחי שאני כותבת, שעבדתי על הכתיבה שלו שבועות וחודשים, קפץ מדרגה אחרי שבילה יומיים עם הבוס וחזר עם הערות מחדדות וחשובות. וזה לא רק עוד זוג עיינים שרואות יותר, אלו העיינים שלו שרואות חד יותר, רחוק יותר ועמוק יותר מרוב האנשים שאני מכירה. זה המאמר השלישי שאני כותבת כמעט בלעדיו, ושולחת לעוד אנשים לראות מלבדו, וההערות שלו לא דומות לשום הערה שאני מקבלת מאנשים אחרים. הן פשוט במקום אחר, בליגה משלהן.

איך למצוא את הכיוון הנכון שלי? אני חושבת שהצעד הראשון הוא להודות שאין לי כיוון, שהרעיונות שלי לא מספיק מחודדים, והשאלות שלי לא מספיק מכוונות. יש לי עניין בתהליכים מסויימים שאפילו תרמתי להבנה שלהם, אבל ההליכה שלי עד עכשיו לא היתה באמת מכוונת ולא לפי שאלות, אלא לפי כלים שהיו לי ומערכת שהגעתי אליה. היה לי הרבה מזל והרבה יכולת עשיה, אבל אני רוצה לכוון את עצמי יותר מעכשיו והלאה. כדי להלהיב מבקר של גרנט או של מאמר או סטודנט שמחפש מעבדה אני צריכה להתוות קוו ברור ופשוט שמתחיל משאלה חשובה ומעניינת וממשיך למערכת וכלים בהם אפשר להשתמש כדי לענות על השאלה. אני צריכה למצוא את הקוו הברור הזה ולהתחיל ללכת בו, אני מאמינה שהשאר יהיה יותר קל אחרי זה.