אמאל'א

צריך לזה יום? אחד?

הילדים לגמרי שכחו שהיום זה יום האהבה כי אחרת הם היו מתלוננים על זה שהם רוצים לשלוח כרטיסי ברכה וממתקים לחברים שלהם באשר הם שם. גם אני שכחתי שהיום זה יום האהבה עד שנכנסתי לכאן לכתוב על אומץ וכמה הוא חשוב. אני חשבתי על האומץ להגיד את האמת שלי גם כשזה מול אנשים חזקים ממני. גם כשאני רואה עוולות ומפחדת לבקר. אבל לאהבה צריך אומץ מיוחד במינו, אומץ אחר. להלחם זה יותר קל מלאהוב אני חושבת. לפחות לי.

בזמן האחרון, כבר כתבתי פה, אני מרגישה מין כהות ריגשית כזאת. פחות אהבה, פחות כאב פחות פחד. כאילו מישהו סובב את הווליום הריגשי שלי והקטין את העוצמה. מאוד מוזר וקצת מבהיל. אני מרגישה המון אהבה לליאור ולילדים, אבל מרגישה קצת מנותקת ריגשית מממיע. יותר קל לתפקד ככה, אבל פחות נעים. אני לא ממש יודעת ממה השמיכה הריגשית הזאת עשויה. מה חונק את הרגש. אני חושבת שזה קשור לעבודה שלו והמצב הנפשי שלו ומאחר שזה עומד להשתנות עכשיו, יכול להיות שהשמיכה תעלם, אני מקווה לפחות שכן. בתמצית - היה לו בוס שמזכיר קצת את הבוס הקודם שלי באופי ובהתנהגות וזה הרס אותו. זה עומד להשתנות וזה מאוד מאוד משמח. העייפות? המחלה של ליאור שעכשיו הולך ומבריא ומתעגל? ההנקה? הלחצים? לא יודעת.

בכל מקרה, אני מקווה שיעבור ושוב ארגיש קרובה אליו, כי הרגש חסר לי.

לילה טוב!