אמאל'א

אני כל הזמזן מתחילה פוסטים ומוחקת אותם כי אני לא מצליחה לכתוב מה שאני רוצה או לסיים רעיון אחד שלם. אפילו אחד קטן. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעבד את החיים שלי בזמן האחרון. שאני יותר מנוהלת על ידי החיים שלי מאשר מנהלת אותם. דברים מתקדמים, אני מקדמת אותם ומקודמת על ידהם. מרגישה שאני בולעת בלי ללעוס, שדברים עוברים בלי שאעכל אותם. עוד מעט מתחיל הסמטסר ואני מארגנת שני קורסים של סמינרים. את רוב הסמינרים יתנו אנשים אחרים לא אני, ובכל זאת יש לי אחריות ואני מרגישה לחץ מסויים. אני אתן סמינר על העבודה שלי באוניברסיטה בעוד שבועיים וזה מרגש, כי אזמין את חברי ומכרי החדשים מכאן ומהטכניון להציג להם את העבודה שלי ואת הראיה שלי. זאת הרצאה כיפית, שכיף לי להעביר וחשוב לי הפעם מול האנשים החדשים שהפכו יקרים לי בשנה האחרונה. הצלחנו להזריק DNA עם GFP לעוברים ושלחתי את התמונות היפות לכל מי שעזר לנו בשנה האחרונה, וזה כל כך הרבה אנשים פתאום. אני חלק מקהילה ומחלקה נהדרת. עולם חדש ויפה. המעבדה שלי עוד מעט קט מוכנה. אנחנו כבר קובעים את נקודות הגז הוואקום והאויר. הבנצ'ים כבר שם והכל כמעט מוכן. עוד מעבר אחד ודי. נגיע הביתה ונוכל להתחיל. זה משמח, מפחיד, מרגש ומלחיץ.

בסוף השבוע היו לנו המון אורחים בבית החדש שלנו וזה היה כיף גדול. לקחנו יום אחד לסיור משפחתי במקדש הבאהיים וזה בעיקר עשה לי חשק לטייל איתם בטבע, כמו שהיינו מטיילים בארה"ב. אנחנו כמעט כאן, אבל עדיין לא. ממש קרובים אבל עוד לא מרגישים ממש בבית. זה לוקח קצת יותר זמן אפילו שהמקום מרגיש נכון.

ממיע יעבור למקום חדש עוד מעט ואני מאוד שמחה בשבילו. אני יודעת שיהיה לו הרבה יותר טוב שם. השנה הזאת לא היתה קלה לשנינו ולא היתה קלה לנו כזוג. לפעמים התחושה היא שאנחנו שני פועלי דחק שמנסים פשוט לשרוד את כל מה שלקחנו על עצמנו כדי להגיע הביתה. כדי להרגיש שהגענו. תקשורת של צריך לעשות את כל זה ואיך נחלק את המשא ביננו. כמו שני שותפים לעסק משפחתי שאין להם זמן לרגשות. אני רוצה זמן להרגיש. להרגיש אותנו. להרגיש את החיבור. היה ביננו תמיד חיבור ריגשי חזק מעל ומעבר לקשיים ולפגיעות. השנה הזאת איך שהוא חיזקה את היכולת שלנו לעבוד כצוות, קצת על חשבון החיבור הריגשי העמוק. אני לא מבינה את זה. אני שמחה שאנחנו יודעים לדבר יותר טוב ולהקשיב, אבל מקווה שזה יוביל לחיבור ריגשי מחודש, כי אחרת מה הועלנו כאן? אף פעם לא היתה לנו שנה כל כך תובענית ואף פעם לא היה לנו כזה כואב להפרד ממקום. רשימה חלקית: עברנו מארה"ב לכאן. העברנו את הילדים לבית הספר היסודי בחיפה. עזרנו להם בקליטה. התחלתי להקים את המעבדה שלי וממיע השתלב במעבדה שלו. לימדתי. נכנסתי להריון. חיפשנו בית. מצאנו בית. קניתי ציוד למעבדה וגייסתי מנהלת מעבדה מדהימה. ביחד תיכננו את המעבדה החדשה שיקימו לנו. קנינו בית. קנינו ריהוט ומכשירי חשמל. העברנו את ירדן לבית ספר חדש. ילדתי. כתבתי גרנטים. פרסמתי את המאמר האחרון עם הבוס. עברנו לבית החדש. העברנו את הילדים לבית הספר החדש. העברנו את ליאור למשפחתון וחזרתי לעבוד. מצאנו את הקיפוד שאנחנו רוצות לעבוד איתו והתחלנו לעשות ניסויים. הניסויים מתחילים להצליח. בכל צעד קדימה יש אבל קטן על המקום שעזבנו שם. על העיר הקטנה שחיינו בה, על המעבדות המעולות שהיינו בהן, על החברים והחיים שלנו שם. אלו היו שבע וחצי שנים שעיצבו אותנו מחדש כאנשים. אני הבוגרת ולוקחת האחריות על החיים שלי והמאמינה בעצמי, נולדה מחדש שם. כשאני קוראת קטע שכתבתי לפני עשר שנים אני לא מאמינה למרות שאני יודעת מי הייתי אז. נגמר לי המסלול הסלול ולא הבנתי מה לעשות. לא הבנתי שאני צריכה להתחיל סוף סוף את המסלול האישי שלי, את זה בו אני בוחרת ואותו אני מגדירה מתוך עצמי. לא האמנתי שאני יכולה בכלל לעשות דבר כזה. השינוי משם לכאן עבר בארה"ב, במעבדה של הבוס, בשיחות עם חברות ששם, בחיים שלנו שם, במה שלמדתי מהמורות של הילדים, מההורים האחרים מהחיים שם. החזרה לכאן, אפילו שאני אחרת, אפילו שאני יודעת לאן אני מנסה להגיע ומאמינה מאוד בכיוון, אפילו שיש בה הרבה מאוד תיקווה, היא גם הפרידה משם. וויתור על מה שקיים שם (ולא שלי) וניסיון להקים חלק מזה כאן בכוחות עצמי. בכוחות עצמנו, כי גם ממיע עבר בדיוק את אותו תהליך ומבין אותי יותר מכל אחד אחר. אנחנו כמו תאומים זהים לפעמים בתחושות שלנו ובקשיים שלנו. אני מקווה שבאמת נוכל להביא את מה שלמדנו שם לכאן ולא רק נתגעגע, כי געגועים זה לחלשים.  

צריכה ללכת לקבוע נקודות גז אויר וואקום ולהריץ ג'ל בפעם הראשונה כאן, של ה-PCR הראשון שלי כאן. ממש להוולד מחדש, שוב. מקווה לגדול עכשיו.