אמאל'א

אי שם ממזמן כשהגחתי מהפיסיקה לביולוגיה היתה לי ראיה מערכתית חדה ויכולת לשאול שאלות טובות. עדיין יש לי את הראיה והיכולת, אבל לגבי מחקר של אנשים אחרים. במחקר שלי אני טובעת באינפורמציה ופירטי פרטים וסיבוכיות ומורכבות שמטשטשות לי את הראיה ומונעות ממני לראות רחוק לראות שקוף. אני לגמרי קהה בשאלות שלי, לא מצליחה לחדד את הסיבה והשאלה עליה אני רוצה לענות ולמה אני רוצה לענות דווקא עליה. אני גם טובעת בשלבים האחרונים של הבניה של המעבדה, של מנורות שחסרות כאן ושקעים ממוקמים לא נכון פה. ב-PCR שמסרב לעבוד דווקא באנזים הטוב ועובד מצויין באנזים הפושט שעליו אי אפשר לבנות מדינה או קלונינג.

ממיע נסע לאזכרה של אבא שלו ואני עם ליאור שרחצתי ויונק עכשיו וזוהר שמתרחצת עכשיו ושגיא שהתרחץ וירדן שהתרחצה והלכה עם השכנה לחוג דרמה בפעם הראשונה. ארבעה וי על מקלחות, שלושה וי על שיעורים, את האוכל ממיע הכין אתמול, עוד וי. הערב שלנו כרשימת משימות שצריך לעשות בזמן. לפעמים החיים שלי מרגישים לי ככה. רשימה אינסופית של משימות. היום הרציתי בקורס ושמעתי הרצאה. אני אוהבת את הסטודנטים שלנו ומאוד נהניתי מההרצאה. השאלות ששאלתי הפתיעו את המרצה בחדותן. מכאן התחלת הפוסט. הוא אמר לי את זה ואני אמרתי שאני צריכה את החדות הזאת במחקר שלי, שם הכל יותר עמום לי. אני פשוט רוצה קצת אושר ותחושת הישג מקומיות, לא טיפוס איטי ומייגע על רכס שקו השמיים שלו לא ברור. אולי זה הפתרון. אולי זה החיפוש הנכון. אושר מקומי וסקרנות טיבעית.

האמת היא שאני לא מגיעה למחשבות עומק. אני חושבת במקוטע, כמו ששינה מקוטעת לא מרעננת. הזמן שלי נפרץ על ידי ילדים, קולגות, חברי מעבדה, צוות הבינוי של המעבדה, משימות שצריך לעמוד בהן. אני חושבת היטב תוך כדי כתיבה ואני רוצה לכתוב סקירה שתסכם את ההבנה שלי של המקום בו התחום נמצא. אבל לא מגיעה לזה ונשארת קצת מבולבלת מול עצמי, בלי סדר פנימי ובהירות שאני צריכה כדי לחיות היטב, כדי להרגיש בטחון בכיוון שהחיים שלי לוקחים, שהמחקר שלי לוקח. אני צריכה לכתוב פוסט בביולוגית על העבודה שלי ועל עבודות אחרות כדי להביא את עצמי לכדי סינטזה, לעכל את כל מה שבלעתי בשנה האחרונה, כדי לאפשר לרעיונות לנבוע. כדי להתקדם למחקר שיביא תוצאות ומאמרים שיעניינו אותי.

אולי אתחיל עכשיו.