אמאל'א

וברשות כל מי שעובר כאן ברשת. ועכשיו גם הרבה יותר אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים מכירים את הבלוג, תודות למעריב. כל מי שקורא כאן יותר מארבע דקות יודע מי אני ואיפה אני עובדת וכל אשליית האנונימיות שאחזתי בה בחוזקה נעלמה לה.

אבל אני רוצה לכתוב כאן. בכל זאת.

דנה ספקטור כותבת בעיתון הכי נקרא בארץ על הדברים הכי אישיים בחיים שלה ולי קשה לכתוב בחור הקטן אך החשוף שלי באינטרנט כשאני יודעת שזה לא בעילום שם. כי היא דנה ספקטור ואני אני.

אבל אני רוצה לכתוב כאן, בכל זאת.

אני רוצה לכתוב על החג. על זה שחגגנו עם אחותו של ממיע, ובאו עוד שלוש אחיות שלו ואמא שלו ואח שלו ואחותי ואמא שלי. היה גדול ושמח וצוהל. האחיות של ממיע דאגו שהאחות שלי ואמא שלי יבהלו מהבלאגן. אמרתי להן שאני לא רואה בלאגן, אני רואה הרבה אנשים שמחים ביחד ונזכרת בסדר של הילדות שלי. זה היה הסדר הראשון אחרי הרבה שנים שהזכיר לי את סדרי הילדות שלי. בבית של סבא, עם כל האחיות של אבא והילדים שלהם. סדר ענק והומה שהרגשתי בו שייכת למשפחה הגדולה הזאת. חלק ממשהו שמח וגדול ממני. סוף סוף לילדים שלי היה סדר כזה.

אני רוצה לכתוב על הקושי להיות זוג תומך ואוהב בתוך המציאות הלא קלה הזאת. על מעגלים של כעס והכלה וחוסר הכלה וכעס ותיסכול ואהבה שמשאירה אותנו ביחד בתוך כל זה. על רגעים בהם אני לא רואה איך אנחנו מפסיקים להכאיב אחד לשני ולהשאר ביחד ועדיין לא מסוגלת לראות אותנו לא ביחד. כשאנחנו בטוב אני יכולה להתמודד עם כל דבר, שאנחנו ברע הדברים הכי קטנים מפילים אותי. כל כך יקר מה שמחבר ביננו, וכל כך קל לשכוח את זה. כל כך חשוב ולא פשוט לשמור עלינו.

אני רוצה לכתוב על ליאור שהתהפך היום שלוש פעמים, על שגיא החמוד שמטפל במיטנס, על זוהר וירדן שמשחקות עם ליאור ודואגות לו. על הבית היפה שלנו שכיף לארח בו. העץ הפורח בראש הבלוג הוא השזיף שבחצר שלנו. אני מתפללת לפירות רבים. :-)

אני רוצה לכתוב על אמא שלי שהכניסה את עצמה לבית אבות כדי לבדוק אם זה מתאים לה, כי קשה לה לבד. וקשה לה שם. מעברים הם קשים, כל מעבר, והמעבר הזה והמשמעות שלו קשים במיוחד. אני מדברת איתה ומנסה לעודד ולחזק אותה כמו שהיא מחזקת ומעודדת אותי. מאוד רוצה שתבוא לבקר בבית שלנו ושיהיה לה טוב לכמה ימים. יש לנו בית שעושה טוב על הלב. אני רוצה לשמח אותה ואת אחותי.

אני רוצה לכתוב שהיה לי קשה החודש האחרון בעבודה. שקשות לי ההתמודדויות שאני נתקלת בהן, אבל אני ממשיכה בכל זאת. מקווה שאני נוהגת נכון ומובילה אותנו למקום טוב.

אני רוצה לכתוב על הקושי להעמיק שורשים מחדש. על הרחוב היפה שנשקף מהבית שלנו ואני לא מרגישה אליו שייכות. לבית כבר כן, אבל לא לרחוב ועדין לא לישוב. זה לוקח זמן להתחבר לקהילה במיוחד כשבאים מקהילה שמאוד אהבתי ולמדתי ממנה כל כך הרבה.

איזה מזל שיש חופש פסח. כמה חיונית היתה הנשימה הזאת, הימים האלו בבית. לחזור לאיזון ולהתחבר מחדש. לעצמי ולמשפחה שלי. מועדים לשמחה!