אמאל'א

לין אנג'רר נפטרה השבוע, אחרי מאבק ממושך ואמיץ בטרשת נפוצה וסרטן ריאות. היא היתה אחת החוקרות המובילות בתחום של קיפודי הים. היא היתה מנטורית נהדרת, כמו אמא לסטודנטים שלה. היא היתה גאה בהם ודחפה אותם קדימה. למרות המחלות הקשות שהתמודדה איתן היא פירסמה מאמרים טובים בעיתונים מצויינים במיוחד בשנים האחרונות. העבודה שלה היתה יצירתית ומקיפה.

ביולי 2009 הצגתי פוסטר בכנס של האגודה האמריקאית לביולוגיה התפתחותית. לין הרצתה על הגילויים שלה על התפתחות מערכת העצבים של העובר. בהפסקות ישבנו ודיברנו. היא סיפרה לי על העבר שלה, על הדרך הארוכה והלא קלה שעברה מאז הפוסט דוקטורט שלה. על המלחמות שלה באריק. על הילדים הגדולים שלה. הרגשתי את הגאווה שלה על הדרך ועל ההתמודדות שלה. את האומץ והאינטגריטי שלה. בארוחת ערב אחת היא ועוד חוקרת אמרו לי שאני חייבת בטחון עצמי במדע. שאני צריכה למצוא את הקוו היחודי שלי וללכת עליו, להבדיל את עצמי מאריק. זה הפתיע אותי שהן אמרו לי את זה, אבל הקשבתי להן. היא נגעה בחיים שלי והשפיעה עלי. היתה דוגמא לזה שצריך להלחם על הדרך שלך ולהיות אמיצה.

לאמא שלי קשה בדיור המוגן ולי עצוב איתה. החיים שלנו מורכבים משלבים שלמרות בהירותם הידועה מראש מפתיעים אותנו כשאנחנו מגיעים אליהם בעצמנו. בכל התקדמות יש אובדן מסויים, גם כשמצליחים. לפעמים נראה לי שהמדד הנכון לחיים טובים הוא לא לאן הגענו אלא כמה הצלחנו להנות מהדרך. אני מקווה שלין נהנתה.

אני עומדת לקבל את המעבדה שלי השבוע ואז נעביר את הציוד ונפעיל אותו. זה מרגש ומפחיד כאחד. אני מוטרדת מכל המכשולים הטכניים שנצטרך להתגבר עליהם, אבל אני יודעת שנתגבר ואז נוכל להתחיל. אני מקווה שנהנה.