אמאל'א

אנחנו אצל אחותו של ממיע השנה עם אחותי ועוד יותר משלושים איש. חלקם דתיים כך שאנחנו צריכים להכין מרקים כשרים. הגעלנו סיר גדול אחד בהגעלה הציבורית בטבעון ואת השני קנינו היום, וגם תבלינים ומלח וירקות. ממיע ניקה אתמול יסודית חלק מהמטבח ועכשיו שמנו שם את הסירים,התבלינים,הירקות והבשר שצריך להפשיר.

כרגע לחצתי על הכפתור הלא נכון והכל נמחק וחזר עם הפעלת גלגל ההצלה! תודה צופה מהצד!! או נגה. אני לא זוכרת מי גילה את קיומו של הגלגל המציל, אבל אני מאוד מעריכה את זה. תודה!-

קניתי בגדים לילדים ולי, קנינו מקינטה חדשה על זאת שנשרפה (עדיף לא להרתיח מקינטות בלי מים, זה עושה ריח נורא ושורף את הפלסטיק). 

בעיקבות הספר האחרון שהייתי חושבת שיגרום לי לתפנית בחיים (SLUMMY MUMMY מכל הספרים) ופוסטים של אליפל ואמפיאטרי והרבה מחשבה, הבנתי שמעולם לא עשיתי את קפיצת האמון המלא, באנגלית זה נשמע יותר טוב - leap of faith. 

זה קצת יותר מורכב מזה. כי מהההתחלה הרגשתי שהגעתי הביתה כשפגשתי את ממיע. האינטואציה שלי היתה שזהו זה. בבטחון מלא. האינטואציות שלי מצויינות. פעם קראתי לזה תחושות בטן. ידעתי שאני לא סומכת על הלב או על הראש, אבל סומכת על הבטן, וצדקתי. קודם כל אני יודעת, ואז אני מסבירה לעצמי את ההגיון, ואז מרגישה. 

First I know, then I reason, then I feel.

אבל אני חייבת לדעת לפני הכל.

הבעיה היא, שיש לי היסטוריה של חוסר אמון. ההורים שלי לא סמכו אחד על השני, אבא שלי תמיד אמר לנו לא לסמוך על אף אחד, ותמיד חרד לנו. לאמא שלי היה קשה לדבר על הרגשות שלה או להכיר בהם ולכן היא פשוט ניסתה לגרום לי לעשות מה שהיא חושבת, בלי להסביר. מה שהרגיש לי כמו מניפולציה ריגשית, כי האמת לא נאמרת, היא מאחורי המילים. לא דיברנו על הרגש בצורה ישירה. הרגש היה הדבר שצריך להסתיר. כי זה לא בסדר שהרגש יהיה כל כך חשוף, כמו אצלי. כך נאמר לי הרבה פעמים. "אנחנו דואגים לך, שתפגעי." זה מאוד מחליש, האמירה הזאת.זה מה שאני הבנתי:כשהם אמרו שהם דואגים שאפגע: אנחנו לא סומכים עליך שתעמדי בפגיעה. בטוח יפגעו בך. את רגישה מדי. צריך להמנע מכאב בכל מחיר, כי כאב יכול להרוס. 

מכל זה, מה שידעתי שמגיע כשנותנים למישהו להיות מאוד קרוב וחשוב הוא שהוא גורם לי להרגיש שמה שאני לא  בסדר. אז למרות שידעתי שממיע הוא הבית שלי, לא הפסקתי לבחון אותו, מעולם. כי הוא היה צריך לתקן אותי, להוכיח לי שהם טעו. 

הבעיה היא, שאף אחד לא יכול לתקן אותנו. אנשים הם כמו תרופה שעוזרת למערכת החיסון שלנו להתגבר על זיהומים, אבל לא יכולה להחליף את מערכת החיסון. אנשים לא באמת יכולים לגרום לנו להשתנות, הם יכולים לתת לנו את הבטחון והחיבוק שבתוכו אנחנו יכולים לבחור להשתנות. הבחירה היא תמיד שלנו.

בעיה נוספת היא שזה הורס ושוחק להיות במבחן כל הזמן, וזה הורס ושוחק לבחון כל הזמן.

ההורים שלי פשוט לא הבינו אותי נכון, ואני לא הכרתי את עצמי מספיק כדי להבין. האינטנסיביות שלי היא לא רגשנות. הרגישות שלי אינה חולשה. כאב לא הורס, אבל הפחד ממנו יכול להרוס. כמו שאמפיאטרי אמרה על כאב פיסי - שהוא יכול לגרום לנו לתנועות ותנוחות לא טובות שמנציחות את הכאב. אותו דבר כאב ריגשי ופגיעות עמוקות, יכולות לגרום לנו להתנהגות שמנציחה את הפגיעה ומונעת מאיתנו להחלים. 

על ממיע אני יכולה לסמוך שלא יפגע בי ויקבל את האינטנסיביות שלי באהבה. ליאור כל כך דומה לי, עם האינטנסיביות והרגישות והרצון לסדר את העולם בדרך שנכונה לו. ממיע כל כך מכיל אותו, מציב לו גבולות בלי לגרום לו להרגיש שהוא פורץ, בלי לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר. 

שנינו לא אלופים בלדבר על הרגשות שלנו. חשבתי שאני טובה בזה, אבל האמת היא שאני צריכה ללמוד לדבר על מה אני מרגישה בלי מסך של הגנה התקפית. אני לומדת לבטוח. מזל שאני בתוך החיבוק שלו. שם בטוח לי לבדוק אם אני יכולה לוותר על ההתנהגות האוטומטית שהגנה עלי מול ההורים שלי. שבעקיפין גרמו לי שלא לסמוך על עצמי או לקבל את עצמי. אני חושבת שלפני הכל אני צריכה לתת אמון בעצמי. להאמין בכח שלי להתמודד עם כאב וקושי להאמין ביכולת שלי להאהב כמו שאני, עם הישירות והאנרגיות והעוצמה. עם כח הטבע שאני. בסך הכל, אני כח טבע שמנסה להיטיב. :-)

אני לא כועסת על ההורים שלי. אני רואה מאיפה הם באו, כמה שריטות היו להם, ומה היו היכולות שלהם. הם תמיד אהבו אותי, כנראה הכי הרבה שאפשר. הם נתנו לי כל מה שיכלו לתת וניסו להגן עלי מכל מה שהפחיד אותם. זה שאני מסוגלת היום לזהות את הדברים ולנסות להשתחרר מהם, אומר שהם עשו את שלהם באבולוציה הריגשית של המשפחה שלנו. הם שמו אותי במקום בו אני יכולה לעשות את הצעד הבא ולהיות קצת יותר מאושרת. את הילדים שלי אני מנסה ללמד להקשיב על עצמם, לסמוך על עצמם, ולקבל את עצמם. עד כמה שאני יכולה עם השריטות שלי. היה לי המון מזל באהבה בחיים האלו. אחותי הנהדרת, ממיע, ואנשים שפגשתי בדרך ונתנו לי הרבה אהבה. הילדים המדהימים שלי שאני לומדת מהם כל כך הרבה על החיים, על עצמי, על חשיבה ועל אהבה. 

אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אז חג שמח!